"מִזְרָח הוּא מִזְרָח, וּמַעֲרָב הוּא מַעֲרָב, וְלֹא יִפַּגְשו יַחְדַיו,עַד שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִדְרוֹש אֱלֹהִים לַשֵאת הַדִין לְפָנַיו."כך פותח הסופר, משורר, עיתונאי ג'וזף רדיארד קיפלינג, את שירו "הבלדה למזרח ולמערב".

הבלוג של ניק ניקולס, "לחלוק את ההון האינטלקטואלי" (Sharing Intellectual Capital), מציג סקירת מצב מעניינת (בצורה של אינפוגרפיקה) של מחקרים שנעשו בנושא איכותו של שירות לקוחות.

אני אוהבת סיפורי ילדים, ואוהבת לצטט אותם בעבודתי מכל הסוגים. אפשר ללמוד כל כך הרבה רעיונות ומושגים עמוקים ולא פשוטים בספרות הילדים. אחד הדברים שאני מציעה למוק הוא השאיפה לעוף גבוה.

הפוסט של היום אינו מפרי עיטי, אלא שיתוף של פוסט שגיליתי באינטרנט ומשך את תשומת ליבי. הפוסט עוסק בנושא עבודת צוות, דבר הקרוב ביותר לליבי ושאני מאמינה שבו תלוי עתיד העולם, ובוודאי עתידה של הבטחת האיכות.

כולם יודעים שלכל חברה חייבים להיות נהלים. כן איכות, לא איכות – הכל צריך להיות קבוע בנהלים וחייבים לעבוד לפיהם. ביורוקרטיה כזאת. מין גזרה כזאת משמיים.ואם אלה נהלי איכות – על אחת כמה וכמה. וגם עוד יותר מעצבן.

צפייה מרתקת (כרגיל) באחת ההרצאות של TED. והפעם מפי שון אקור (Shawn Achor), המספר לנו כי עלינו להפוך את היוצרות: הצלחה בעבודה (ולא רק בעבודה) באה כתוצאה מכך שהעובד שמח. ולא להיפך...

שמעו סיפור שפגשתי היום מסתובב בפייסבוק. זה כל כך מדוייק בתיאור של איך נראה שירות היום בחברות שונות שאין ממש מה להוסיף ברגע זה. זהו, כמובן, מערכון שאמור להצחיק, אך זה מצחיק עד עצב.

אני שומעת את זה כל הזמן: איך אפשר לקבוע יעדים אם איננו יודעים אם נוכל להגיע לשם?בין אם מבינים זאת או לא, שאלה זו מגיעה מראיית מציאות המבוססת על פחד וחוסר בטחון. חוסר אמונה בעצמכם. הרי, אם אדם אינו מאמין בעצמו, בחברה, בעמיתיו, וכו', איך יוכל להתחייב שיגיע לאיזה יעד שכרגע נראה לחלוטין מעבר ליכולתו?

בעיר האג, בירת הולנד, ישנו פארק בשם מדורודם, עיר מיניאטורית, ובה דגמים, בקנה מידה של 1:25 של אתרים מפורסמים ברחבי הולנד. ביניהם ישנו פסל של הילד ההולנדי המפורסם, שלקח אחריות וסתם באצבעו דליפה בסכר (תמונה משמאל).

במרבית מקומות העבודה, בתי הספר, משפחות וחוגים חברתיים אחרים נהוג לחשוב כי תחרות היא דבר טוב, מעודד אנשים ומתמרץ לפעולה. האמנם?