מי מפחד מאחריות?

בעיר האג, בירת הולנד, ישנו פארק בשם מדורודם, עיר מיניאטורית, ובה דגמים, בקנה מידה של 1:25 של אתרים מפורסמים ברחבי הולנד. ביניהם ישנו פסל של הילד ההולנדי המפורסם, שלקח אחריות וסתם באצבעו דליפה בסכר (תמונה משמאל).

מקור הסיפור בספר הילדים המופלא של סופרת אמריקנית בשם מרי מייפס דודג' (Mary Mapes Dodge) משנת 1865, "מחליקיים של כסף" או "הנס ברינקר". הסיפור אינו אלא פרט קטן, ובדוי, בספר, המבוסס על מאורעות אמיתיים, אך הוא בעל מסר חינוכי חזק ביותר.

הילד האמיץ והאחראי, הקרוי בסיפור פשוט "גיבור הארלם", הפך לאגדה בינלאומית, והסיפור נקרא בקול לילדים בעולם במשך דורות. הילד הלך יום אחד לאורך הסכר והבחין בדליפה. סכרים בהולנד שומרים על הארץ הנמוכה מגובה פני הים משטפונות קשים, על כן כל ילד בהולנד יודע להיות ער למצבם. מאחר שהיה לגמרי לבד והרחק מהכפר שלו, לא ידע מה לעשות, ולא העז להשאיר את הסכר להמשיך לדלוף. הפתרון שיחיד שמצא היה לסתום את הדליפה באצבעו.

אילוסטרציה: אחריות
פסל (תיירותי) בפארק מאדורודאם לזכר הילד האלמוני שחסם את הדליפה בסכר.
פסל של הילד ההולנדי בהארלינגן, הוקם ב-1960, במקור עבור צילום סרט, אך אחר כך נתרם להארלינגן.
פסל של הילד ההולנדי בהארלינגן, הוקם ב-1960, במקור עבור צילום סרט, אך אחר כך נתרם להארלינגן.

המים קרים, התנוחה לא נוחה, הערב יורד ואין איש בסביבה, אך הילד נשאר במקומו. כך עבר עליו כל הלילה, עם האצבע בפרצת הסכר. הבוקר עלה ותושבי הכפר יצאו לעיסוקיהם. הם מצאו את הילד, ותיקנו את הסכר, וכך ניצל אותו העמק משטפון.

ברחבי הולנד הוקמו מספר פסלים לזכר הילד (שלא היה), או, יותר נכון, להזכיר לכולם את המסר הגדול הזה: לקחת אחריות אישית, גם כשזה לא נוח ולא קל לעשות, גם כשנראה שאינך גדול או חזק מספיק.

לקיחת אחריות אינה בטבע האדם

נהוג לחשוב כי טבעם של בני האדם לברוח מאחריות. שהם עושים את המינימום הנדרש ולא יותר, שהם עצלנים ולא אוהבים "הפרעות" של שלוותם, ויעדיפו לא לעשות כלום מלהראות יוזמה כלשהי. או, כפי שקוראים לזה בישראלית – "ראש קטן".

לצד זה נהוג גם לעשות הנחה לפריקים שבחבורה, הפראיירים ה"מגדילים ראש" מיוזמתם. אחד המשפטים הבלתי נלאים ברוסית שאפשר לשייך לנושא זה קובע כי "היוזמה נענשת".

כמובן שכל זה נתמך בהרבה מאוד ניסיון והוכחות חיים מהשטח. ובטח ובטח – ברוסיה.

ולכן, אם מסתמכים על גישה זו כהנחת בסיס, אם לוקחים את האמונה כי "האנשים פוחדים מאחריות" בתור האמת שלנו, הרי שהמסקנה הנובעת מכך היא שיש לנהל אותם ולדרוש מהם בכל רגע ביצועים. כלומר – להגיד להם מה לעשות, איך לעשות, מתי לעשות… ולהעניש כשזה לא מתנהל על פי ההנחיות.

כה אמרו חכמים.
ציטוטים מפי אישים ששווה להקשיב להם:

אין לי כל כשרון מיוחד. יש לי פשוט תשוקה עזה של סקרנות.

— אלברט איינשטיין

רגע, מה - זה לא נכון?

אתם הרי כבר מכירים אותי. כרגיל, אני רוצה להראות לכם מציאות אלטרנטיבית. גם היא נתמכת בהוכחות מהשטח. וכל מה שצריך כדי לעשות אותה המציאות שלכם זה… לאמץ גישה שונה.

אז אבקש מכם לרגע, כמו שעושים מאמנים, לרוקן את התוכן של הכוס החצי-מלאה שלכם על מנת שנוכל למלא אותה במשהו אחר, חדש ומרענן.

מסכימים? מעולה.

אילוסטרציה: תיק בקפטריה. במקור: צילום מחשבון טוויטר של Kaname147

פשע, מחוייבות והצופה המגיב

בפברואר 1975 התפרסמה בכתב העת Journal of Personality and Social Psychology, כרך 31 חלק 2 כתבה מעניינת, המסכמת שני ניסויים מרתקים בהתנהגות חברתית של בני אדם. החוקר תומס מוריארטי (Thomas Moriarty) קרא לניסויים שלו "פשע, מחוייבות והצופה המגיב: שני ניסויי שטח" (Crime, commitment and the responsive bystander: two field experiments).

הניסויים שערך בקיץ 1972 בדקו את מידת הנכונות של צופים בלתי מעורבים להתערב ולעצור גניבה.

בניסוי הראשון ביים צוות החוקרים ניסיון גניבה של מכשיר רדיו שהושאר ללא השגחה על גבי מגבת בחוף ג'ונס בניו יורק. כאשר אחד מאנשי הצוות השאיר את מכשיר הרדיו שלו ללא השגחה מונח על מגבת החוף שלו, ואיש צוות אחר הגיע לפתע "לגנוב" אותו, רק 4 מתוך 22 אנשים התערבו כדי לעצור את המעשה. לעומת זאת, כאשר בעלי הרדיו ביקש מה"שכנים" לשים עין על חפציו בזמן שיעדר, האנשים התערבו ומנעו את הגניבה ב-95% מהמקרים (19 מתוך 20).

בניסוי השני נכנסה אשה לקפיטריה אוטומט בניו יורק, הניחה את המזוודה שלה ליד שולחן בו ישב אדם ואכל, והלכה להזמין את הארוחה שלה. בזמן שהיא לא הייתה ליד המזוודה הגיע בחור צעיר, לקח את המזוודה להתחיל ללכת איתה. רק במקרה 1 מתוך 8 ניסה האדם שישב בשולחן לעצור את הגניבה.

כאשר אותה אשה נכנסה לקפיטריה, הניחה את מזוודתה ליד שולחן בו אכל אדם אחר, אך הפעם ביקשה מאותו אדם לשים עין על המזוודה בזמן שהיא מזמינה אוכל, האדם שישב בשולחן עצר את ניסיון הגניבה בכל פעם.

המסקנה החד-משמעית היתה כי התחייבות שאדם לקח אפילו כלפי זרים לחלוטין מספיקה כדי שמרבית בני האדם ייקחו על עצמם אחריות, ביוזמתם ומרצונם החופשי.

שחזור הניסוי

טוב, תגידו, זה היה ב-1972. אנשים היו יותר אחראים אז, פחות פשע. כך חשבו גם חוקרים של חדשות ABC, שהחליטו לחזור על הניסוי של חוף הים בשנת 2009. את המאמר שלהם "שחזור ניסוי מגבת החוף" (Recreating the ‘Beach Blanket Experiment’) שפורסם במרץ 2009, מאת אן ורני (Ann Varney), ניתן לקרוא באתר של חדשות ABC. הם גם הוסיפו עוד פלפל לניסוי.

תחילה, לא יצרה השחקנית כל קשר עם השכנים. היא עזבה בשקט את המגבת, והצוות צפה במתרחש. התוצאה תאמה את תוצאות הניסוי משנת 1972: רוב האנשים לא התערבו בעת "גניבת" ה-iPod. חלקם חשבו שאולי הבחור ה"גונב" הוא חבר של הבחורה, אחרים לא היו בטוחים מה בדיוק הם רואים והאם באמת נדרשת התערבות, או לא רצו למשוך תשומת לב וליצור סצנה…

אילוסטרציה: מגבת חוף וטלפון

נראה היה שתוצאות הניסוי שוחזרו במלואם ומעבר לכך: הבחורה אפילו לא ביקשה ישירות מהאנשים לשמור על חפציה, פשוט יצרה את המחוייבות על ידי קשר ישיר איתם.

ואז הוסיף הצוות מעט דרמה. הכל טוב ויפה, הם אמרו, זה טבעי לרצות לעזור לבחורה מתוקה, שקטה ויפה. ומה אם היא הייתה מטרד מזעזע ומעצבן?

השחקנית פרסה את המגבת ממש ליד משפחה אחרת, הפעילה מוסיקה מחרישת אזניים (ולא ממש סרנדה ענוגה של מוצארט) במכשיר שלה, ואפילו צעקה בקללות על "אחיה" בטלפון הסלולרי, ללא כל התחשבות באנשים סביבה. כל אותו זמן לא התערבו האנשים סביבה בסבלנות של קדושים ואפשרו לה לעסוק בענייניה.

פסל של הילד ההולנדי בספארנדם, הוקם ב-1950. מוקדש ללילד המסמל את המאבק התמידי של הולנד במים.
פסל של הילד ההולנדי בספארנדם, הוקם ב-1950. מוקדש ללילד המסמל את המאבק התמידי של הולנד במים.

לאחר מכן כיבתה את המכשיר, קמה והלכה לכיוון המים.

בני המשפחה נאנחו לרווחה, ואף התלוצצו ביניהם אם אולי להרחיק מעט את החפצים שלה מהם, כל עוד היא איננה. נו, אלה וודאי לא יעצרו מישהו מלגנוב את המכשיר המעצבן?

טעות!

כאשר הגיע ה"גנב" ולקח את ה-iPod, לא רק שהמשפחה התערבה, אלא גם אחד הבחורים רדף אחרי הגנב, תפס אותו והוציא את המכשיר מידיו.

נראה שאפילו קשר המעורר תחושות שליליות יכול לפעול ממש באותה מידה כדבק חברתי כמו קשר חיובי, ולגרום לאנשים להתחייב ולקחת אחריות. ביוזמתם ומרצונם החופשי, ואפילו ללא התחייבות קודמת.

מדהים!

ומה זה אומר לגבינו?

אם ניצור בארגון מצב בו מתחייבים האנשים מעצמם לקחת על עצמם תפקיד כלשהו, לבצע משימה, לנטר תהליך וכדומה, האם אתם יכולים לראות פוטנציאל לשיפור אדיר בתוצאות התהליך?

ואם כל מה שצריך בשביל להתניע תהליך זה הוא להחליף אמונה אחת (שרוב האנשים פוחדים מאחריות) באחרת (שרוב האנשים נכונים לקחת אחריות ביוזמתם ומרצונם החופשי), ואתם יכולים לראות בעיני רוחכם את התועלות – האם תהיו נכונים לקחת אחריות על שינוי רחב כזה ולחולל אותו בארגונכם? או שאולי תבחרו לפחד מאחריות?

תמונה ראשית: פסל (תיירותי) בפארק מאדורודאם לזכר הילד האלמוני שחסם את הדליפה בסכר.
תמונה שניה: פסל של הילד ההולנדי בהארלינגן, הוקם ב-1960, במקור עבור צילום סרט, אך אחר כך נתרם להארלינגן.
תמונה תחתונה: פסל של הילד ההולנדי בספארנדם, הוקם ב-1950. מוקדש ללילד המסמל את המאבק התמידי של הולנד במים.

לייק

אהבתם את המאמר? נשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים!
אנא, עשו לייק ושתפו עם חבריכם ועמיתיכם בצד העמוד משמאל. הצטרפו, הגיבו, שאלו שאלות, שתפו בהרהורי לבכם. כל תגובה מתקבלת ונענית בשמחה. 

פוסט זה זמין גם ב: English

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גלילה למעלה
עוגיות

אתר זה משתמש בעוגיות על מנת להבטיח את החוויה הטובה ביותר עבורכם באתר.

הצטרפו למשפחה

הרשמו לרשימת התפוצה ויחד נחזק את רוח האיכות