איכות עם חיוך - ללא מאבק

גישה המביאה תוצאות ברמה אחרת

בחרו את המסלול המתאים לכם:

וצרו קשר לקביעת פגישה בלתי מחייבת אצלכם בארגון.

אלפי קון

נולד ב-15 באוקטובר 1957

אלפי קון הוא סופר ומרצה אמריקני בנושאי חינוך, הורות, מדעי התנהגות, מדעי החברה וניהול. הוא נחשב למומחה מוביל בחינוך המכונה "פרוגרסיבי", ולמבקר חריף של כל המקובל בחברתנו לגבי חינוך ויחסים בין בני אדם. במהלך כל חייו הוא חוקר וקורא תגר על נורמות התנהגותיות של ציונים, הערכות, מבחני תקן, תחרותיות, פרסים ועונשים, משמעת (כפי שמבינים אותה באופן ה"מסורתי"). 

אלפי קון נולד וגדל במיאמי, פלורידה. ב-1979 הוא סיים תואר ראשון מאוניברסיטת בראון ברוד איילנד, שם קבע את תכנית הלימודים של עצמו בלימודים חוצי מחלקות. את התואר השני סיים ב-1980 במדעי החברה באוניברסיטת שיקאגו. 

בעברו היה קון מורה בבתי ספר ומכללות במסצ'וסטס ובפנסילבניה. כיום הוא מרצה באופן נרחב באוניברסיטאות, בתי ספר, קבוצות הורים וחברות. הוא מוזמן באופן קבוע לדבר בסמינרים וכנסים ארציים בנושאי חינוך והוא מנחה סדנאות עבודה למורים ומחנכים בנושאים שונים.

אלפי קון חוקר באופן פרטי ואינו מזוהה עם גופים אקדמיים כלשהם.

אלפי קון כתב 14 ספרים בנושאי חינוך, הורות, ניהול וחברה בכלל. חלקם תורגמו ל-20 שפות. שניים מתוך ספריו, "ללא תחרות" (No Contest), משנת 1986, ו"נענשים על ידי פרסים" (Punished by Rewards), משנת 1993 , זכו לתשומת לב מיוחדת של עולם העסקים והניהול בעקבות המלצתו של הוגה האיכות, ד"ר וו.אדוארדס דמינג (לצערי, טרם תורגמו לעברית).

אלפי קון

בדבריו ובספריו הוא מביע התנגדות המבוססת על מחקרים לכל שיטות החינוך המקובלות ו"הקונבנציונליות", בין אם בבית או בבית הספר. המגזין Time תיאור אותו כ"מבקר הרהוט ביותר של ההתמכרות של החינוך למבחנים וציונים". 

קון רואה בתהליך הפקת הידע האנושי תהליך של יצירת או הבניית מציאות חדשה ולא שיקוף או גילוי של מציאות קיימת. טענתו היא שהלמידה ורכישת הידע צריכה להתרכש "בהקשרו ולמען מטרה מסוימת", ולא כספיגה פאסיבים של חומר. קון כתב גם שהלימוד צריך להיות מאורגן סביב "בעיות, פרויקטים ושאלות, במקום סביב רשימת עובדות, מיומנויות ודיסציפלינות מופרדות."

הוא טוען, כי אין כל תועלת משיעורי בית. כל קשר בין שיעורי בית להצלחה, כולל באקדמיה, מעולם לא הוכח בשום מחקר, ואפילו להיפך.

בנוסף, לא רק שאין כל תועלת בציונים ומבחנים, אלא הם גורמים נזק ישיר לרצון, יכולת ועומק הלימוד של התלמיד. ולא רק של החומר הזה, אלא לכל חייו אחר כך. זהו אימון בציות ומילוי הוראות ותו לו. הוא מעודד לאפשר לילדים (ולעובדים) להשתתף בתהליכי לקיחת החלטות, מאחר שהאופן ללמוד לקחת החלטות נכונות וטובות הוא… לקחת החלטות ולא ביצוע הנחיות. 

הוא יוצא באופן נחרץ נגד כל תכנית הנושאת בחובה חיזוקים (פרסים) ו/או עונשים מסוג כלשהו ונגד תחרויות. דברים אלה אינם מלמדים אלא תלות באותם פרסים למען הנעה כלשהי כלפי מטרה, ולא מלמד אחריות אישית ומעורבות פעילה בהשגת המטרה. יתרה מכך, הוא מוכיח על סמך מחקרים שנעשו כי תחרויות אינן חלק מהטבע האנושי אלא התנהגות חברתית נלמדת, על כן ניתן לעשות הכל בלי ללמד התנהגות זאת, וטוב יותר.

אלפי קון חי בבוסטון עם אשתו ושני ילדיהם.

ניתן לראות את האתר שלו כאן.

ציטוטים נבחרים

כמו כל כלי אחר שמטרתו להקל ביצוע של משימה מפוקפקת, פרסים מציעים תשובת "איך" למה שהוא, בעצם, שאלת "מה".

מעטים הקוראים שיופתעו מהגילוי כי מניעים חיצוניים הינם תחליף גרוע לעניין אמיתי במה שעושים. מה שיהיה, ודאי, הרבה יותר מפתיע ומטריד הוא שפרסים, בדומה לעונשים, מדכאים, למעשה, את המניעים הפנימיים המביאים לביצוע מיטבי.

לפעמים האלטרנטיבה לשחור או לבן אינה אפור, אלא, למשל, כתום.

למעשה, רוב המחקרים מצאו כי פרסים שאינם צפויים הרסניים הרבה פחות מאשר פרסים שעליהם ידעו האנשים מראש וניסו להשיגם במתכוון.

השאלה אינה האם כל המשתתפים במשחק תחרותי יכולים לנצח, או האם כל הסטודנטים יכולים להיות מעל הממוצע. כמובן שלא. השאלה שמדכאים אותנו מלשאול היא מדוע המשחקים שלנו תחרותיים, ומדוע מדרגים את הסטודנטים זה יחסית לזה, מלכתחילה.

נכונות להעלות שאלות לגבי הדרך בה הדברים מתנהלים, באופן פרדוקסלי, מחזקת חזון לגבי הדרך בה הם אמורם להתנהל.

התכונה הבולטת ביותר של ביקורת בונה אינה היותה בונה, אלא היותה ביקורת.

מה שעמד, למעשה, בין המקל והגזר, הוא חמור.

במקום העבודה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמטרה הבסיסית של תשלומי בונוסים היא מניפולציה.

תחרות הופכת את הבטחון העצמי למותנה והפהפך, ואת האפקט הזה חשים הן המנצח והן המפסיד.

במילה אחת, הלמידה הפכה מחוץ לקונטקסט. אנו שוברים רעיונות לפיסות קטנות שאין להן קשר לתמונה כולה. אנו נותנים לתלמידים לבנה של מידע, אחריה עוד לבנה, ואחריה עוד לבנה, עד שהם מסיימים את בית הספר, ואז מניחים שיש להם בית. מה שיש להם הוא ערימת לבנים, וגם זה לא להרבה זמן.

באופן טיפוסי, אנשים יתלהבו יותר היכן שהם מרגישים שייכים ורואים עצמם כחלק מהקהילה מאשר במקום עבודה בו כל אחד לנפשו.

עצמאות היא דבר שימושי, אולם גישות והתנהגויות של דאגה לזולת מתנוונות בחברה בה כל אחד אחראי על עצמו בלבד.

השאלה איננה האם ניתן ללכוד יותר זבובים בדבש מאשר בחומץ, אלא מדוע אנו לוכדים את הזבובים מלכתחילה – וכיצד הדבר מרגיש עבור הזבוב.

מסתבר, כי רוב המחקרים מוצאים שפרסים בלתי צפויים הרבה פחות הרסניים מאשר פרסים עליהם נאמר לאנשים מראש ואותם הם מנסים להשיג בכוונה.

ישנם פסיכולוגים התנהגותיים המצדיקים שימוש בעונשים לעובדים מסיבה שהדבר מסייע ל"הבהרת ציפיות ההנהלה ומעודד קביעת יעדים". (הדבר דומה לטענה שלהעיף עובדים מחלון המשרד יסייע להבהיר באיזו קומה הם עובדים).

כאשר אנו מבטיחים שוב ושוב פרסים לילדים בעבור התנהגות אחראית, או לתלמידים בעבור מאמץ ללמוד משהו חדש, או לעובדים בעבור עבודה איכותית, אנו מניחים כי הם אינם יכולים או יבחרו שלא לנהוג כך מעצמם.

חלק מהתומכים באסטרטגיות הכוחניות יותר מניחים כי ילדים ירוצו פרא אם לא ישלטו עליהם. אולם, הילדים עבורם הדבר נכון, בדרך כלל הופכים להיות אלה הרגילים להיות תחת שליטה – אלה שעליהם לא סומכים, מסבירים, מעודדים לחשוב בעצמם, מסייעים לפתוח ולהפנים ערכים טובים וכו'. שליטה מביאה לצורך בשליטה גדולה יותר, מה שמשמש להצדקת השימוש בשליטה.

האמת המטרידה היא שפרסים ועונשים אינם הפכים כלל; הם שני צדדים של אותו המטבע. וזהו מטבע שאינו קונה הרבה.

ישנה עת להביט בהערצה על החן ועצמת השכנוע של רעיון בעל השפעה, וישנה עת לחשוש מהחזקה שלה עלינו. העת לדאגה היא כאשר רעיון התפשט כל כך עד שאיננו מבחינים בו עוד, כאשר הוא מושרש עמוק כל כך עד שהוא מרגיש מובן מאליו. ברגע בו התנגדויות אינן נענות יותר כי נראה שהן אינן מועלות יותר, איננו עוד בשליטה: איננו מחזיקים ברעיון; הוא מחזיק בנו.

אנשי חינוך מזכירים לנו שמה שחשוב בכיתה אינו מה שהמורה מלמד; זה מה שתלמיד לומד.

פוסט זה זמין גם ב: English

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה
עוגיות

אתר זה משתמש בעוגיות על מנת להבטיח את החוויה הטובה ביותר עבורכם באתר.

הצטרפו למשפחה

הרשמו לרשימת התפוצה ויחד נחזק את רוח האיכות