המזרח והמערב
"מִזְרָח הוּא מִזְרָח, וּמַעֲרָב הוּא מַעֲרָב, וְלֹא יִפַּגְשו יַחְדַיו,
עַד שָׁמַיִם וָאָרֶץ יִדְרוֹש אֱלֹהִים לַשֵאת הַדִין לְפָנַיו."
כך פותח הסופר, משורר, עיתונאי ג'וזף רדיארד קיפלינג, את שירו "הבלדה למזרח ולמערב".
פרט לעובדה שרדיארד קיפלינג הוא המשורר האהוב עלי, אשר באמת מחבר את המזרח עם המערב בדרך הקסומה ביותר, הן לילדים והן למבוגרים, זו אינה הסיבה לכך שאני מביאה כאן את מילות השיר הזה.
אני רוצה לדבר אתכם היום קצת, על קצה המזלג ממש, על ההבדלים התרבותיים בין המזרח והמערב, וכיצד הם מוצאים את ביטויים המובהק בהבטחת איכות ובניהול.
המזרח והמערב נפגשים
המפגש הראשון מסוגו בין מזרח למערב הנוגע להבטחת איכות דווקא התרחש, כאשר החל דר' וו.אדווארדס דמינג את משימתו ביפן, בשנות ה-1950. ההבדלים התרבותיים כאן פשוט קופצים לנגד עיניינו. בעוד שהמערב בקושי ראה את ד"ר דמינג, ביפן הכירו בחשיבות גישתו והצעותיו מייד, והמהפכה שהתרחשה שם במהלך כ-20 השנים הבאות היא בלתי נתפסת ממש. לעומת זאת, גם כאשר הבינו במערב את החשיבות, הרי שעם כל השיפור שעשו – עד היום לא ניתן אפילו להשוות את ההתקדמות של יפן להתקדמות של העולם המערבי. עד היום העולם המערבי מציג את דמינג כ"סטטיסטיקאי ששינה את פני יפן", בעוד שהמערב עצמו פשוט אינו מצליח להבין משהו מדבריו ושיעוריו של הוגה האיכות המדהים הזה.
מהו הגורם המרכזי שאחראי על ההבדל בתוצאות?
התרבות. מזרח הוא מזרח, מערב הוא מערב. דמינג הפגיש אותם ביפן, והצליח. אבל במערב לא מבינים מאום מהמזרח, והתרבות המערבית פשוט לא מצליחה להבין כיצד ניתן להגיע לשיפור בסדר גודל של יפן.
אז איפה נעוץ ההבדל הגדול? בתרבות עצמה.
כאן אני חייבת להתייחס דקה אחת, ומאוד בזהירות וברצינות, לנושא הדת והאמונה, ולומר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אני מאמינה בחופש האמונה ואיני באה כאן לפגוע באיש או באמונתו. איני שופטת כאן מה טוב ומה רע. להזכירכם: מילים אלה חסרות משמעות בקונטקסט של איכות, ואילו בקונטקסט ההיסטורי הכל התנהל בדיוק כפי שאמור היה להתנהל, ואין כאן כל שיפוט. רק ציון עובדות, אשר השרשרת שלהן הביאה, כפי שאני מבינה זאת, להבדלי הגישה הנוכחיים בין התרבות המערבית וזו המזרחית – בקונטקסקט של הבטחת איכות וניהול.
מטרתי אחת היא: חיפוש הדרך המקרבת אותנו למטרה ונטישת הדרך המרחיקה אותנו ממנה. לא מה טוב ומה רע ולמה, אין לכך כל משמעות. כעת, משהבהרתי זאת, אמשיך להבדל הגדול.
התפתחות הסטורית של התרבות המערבית
היסטורית, התרבות המערבית מושתת בעיקרה היום על 2,000 שנות נצרות, שנבנו על תשתית יוונית-רומית. ובמהלך השנים הללו, ביייחוד 1,500 שנה האחרונות, המיקוד היה בבניית האינדיבידואל ובניתוקו מן הכלל. הכנסייה הקאתולית הרומית פיתחה את הנושא עד תומו כמעט מהתחלה, למשל, באמצעות הווידוי מול כומר הפותר את האדם מכל חטאיו, ללא כל קשר לתוצאות לסביבתו ולאנשים עליהם השפיעו חטאים אלה. שוב, איני באה לשפוט, אלא לציין עובדה הסטורית.
בנוסף, לפי הנצרות, מסר אלוהים את הארץ אשר ברא לאדם לשליטתו, לרשותו, לעשות בה ככל העולה על רוחו. ההיררכיה היתה אדם (גבר) בראש ויתר היקום מתחתיו, כפופים לו.
יש שיאמרו כי ההבדל מתחיל בימי הביניים, כאשר אמצה הכנסייה את אריסטו כמייסד אופן המחשבה הנכון. הדבר הביא את הכל העולם הנוצרי (כלומר, המערבי) לקבל את הרעיון כי הפילוסופיות של אפלטון ושל אריבטו היו מנוגדות לחלוטין זו לזו. על כן פותחה דרך חשיבה חד צדדית למדי. עם זאת, אפשר לומר כי הכנסייה אמצה את אופן המחשבה הזה כי הוא כבר תאם לגמרי את השקפת עולמה. חדשנות ורדיקליות מחשבתית אינה מאפיינת את הכנסייה.
דברים אלו השפיעו על האופן שבו התפתח יחס האנשים אל סביבתם. על האופן בו רק הנוחות המיידית של האדם הייתה ועודנה השיקול העליון. המחקר מתרכז במיקרו ללא כל התייחסות לסביבה ולמערכת כולה, והשיקול העליון הוא מה נוח לנו, בהתעלמות מוחלטת מכל השפעה חיצונית. כל הכרה בהשפעה זאת היא לעולם בדיעבד.
הדבר בא לידי ביטוי במדע, בפיסיקה, בהנדסה, ברפואה, בצרכנות, בהשפעה על איכות הסביבה…
התפתחות הסטורית של תרבות מזרחית
במזרח, האמונה מתחילתה היתה מבוססת על איזון מערכתי. ההסתכלות היא במאקרו ולא במיקרו, כלומר האדם הבודד אינו בעל חשיבות כלל, אלא השתקפות של הסביבה כולה. יחד עם זאת, האיזון חשוב, על כן גרגיר אורז אחד יכול להטות את כף המאזניים, קש אחד להיות זב שישבור את גב הגמל. במזרח ידעו טוב מאוד שכל מעשה שאנו עושים כמוהו כאבן הנזרקת לאגם, וגלים מתפשטים ממקום נפילתה, בין אם תרצו או לא תרצו.
תוכלו להתעלם מהגלים – והם יתפשטו. תוכלו לדרוש שלא יתפשטו – אך הם יתפשטו. תוכלו לטעון שבכלל לא הייתם במקום אליו יגיעו – אך זה לא יעזור. האבן נזרקה, והגלים מתפשטים. זו אינה הדת, זו אינה אמונה, זו עובדה.
אז איך יוכלו להפגש?
כל עוד מתייחסים לשתי הגישות הללו כאל מנוגדות, נראה כי המזרח הוא מזרח, המערב – מערב, ולא ייפגשו יחדיו.
אך שתי גישות אלה אינן, למעשה, מנוגדות, אלא משלימות זו את זו. ומי שהבינו זאת ראשונים היו היפנים. למה? כי היה להם קל יותר.
למי שמביט על המיקרו קשה ביותר לראות את התמונה הרחבה, אך מי שמתבונן במאקרו – יש לו יותר סיכוי לכך. וכאשר הביא דמינג את התיקונים המערביים שלו לתוך המזרח של יפן – הם הבינו אותו במהירות רבה!
אני רואה בדימיוני כעת את קאורו אישיקווה מכה בכף ידו הפתוחה על מצחו וקורא: "כמובן! איך לא חשבתי על זה קודם??" וממציא את תרשים עצם דג.
על מנת להפגיש את המזרח והמערב יש לתפוס מרחק מהמיקרו, להתבונן במאקרו ולהיזכר, שאנחנו משפיעים בכל מילה, בכל מחשבה, בכל מעשה על מה שקורה סביבנו. יש לקחת אחריות על כל אשר שבאחריותנו, ולהפסיק להתערב במה שאינו באחריותנו. יש ליצור שיתוף פעולה, באמצעות איחוד של כוחותינו, ולא לקדם פילוג ופחד באמצעות התמקדות בחולשותינו ובהבדלים שבינינו. יש לעבוד מתוך יצירה של יותר ממה שנרצה לראות בעולם הזה, ולא מתוך פחד ותגובתיות למה שאיננו רוצים.
כי אז לא יצטרכו המזרח והמערב לחכות ליום הדין כדי להיפגש ויעמדו יחדיו איתנים, מפרים האחד את השני בהבדלים שביניהם.
מוכנים להוביל את המהלך?
תמונה ראשית: הצבא בקרב קנדהאר, מחלמת אפגניסטאן השניה, 1880. תמונה מויקיפדיה.
פוסט זה זמין גם ב: English
אולי ייעניין אתכם גם:
Powered by Contextual Related Posts