טאגוצ'י הלך צעד נוסף והראה את התלות של העלות בשונות.

הוא אמר כי כל מה שאינו בערך הנומינלי של המפרט, וכמעט הכל אינו בערך הנומינלי, עולה לנו. נכון, התוצר אינו חריג באופן רשמי, ישיר או גלוי לעין, אבל עצם היותו מרוחק מהערך הנומינלי של המפרט מתישהו, באיזשהו צירוף יכול להביא לחריגה. וההסתברות לחריגה עולה ככל שאנו מתרחקים מהערך הנומינלי, כלומר – ככל שהשונות עולה. התלות הזאת היא פונקציה פרבולית, יחס ריבועי.

פירוש הדבר שלמרות שהתוצאה היא בתוך גבולות הטולרנס המוגדרים, אנו משלמים מחיר ההולך וגדל ביחס ריבועי ככל שהתוצאה מתרחקת מהערך הנומינלי של המפרט.

המסקנה הברורה ביותר מכאן היא שעל מנת להקטין את העלות הזאת עלינו להקטין שונות! והדבר הבסיסי ביותר, הראשוני ביותר שעלינו לעשות למען הקטנת שונות היא להקטין רגישות לרעשים.

זהו חוק הטבע. הוא פועל באותה מידה בגופנו, כאשר הוא מגן עלינו ממחלות המופעלות על ידי גורמים חיצוניים. הוא פועל באותה מידה בתקשורת, כאשר עלינו להתגבר על הבדלי תרבויות, שפות ועוד על מנת להבין אחד את השני. הוא פועל באותה מידה כאשר אנחנו לא מצליחים להתרכז בגלל רעשים (!) חיצוניים סביבנו ועושים טעויות. הוא פועל באותה מידה כאשר אין יבול עקב עונה ללא גשם, או פגיעת מזיקים.

אם טאגוצ'י ראה זאת וידע להעביר לנו את תובנותיו, האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו שלא לשמוע? שלא לפעול להפנמת תובנות אלה?

האם אתם באמת יכולים להרשות לעצמכם שלא לחפש דרך לתכן חסין לרעשים?

תרשים ההתפלגות הנורמלית נלקח מאתר ויקיפדיה.
תמונת האופניים העתיקות: וולוסיפד או מרעיד-עצמות של מישו, סביב 1869. התמונה המקורית נלקחה מאתר מוזיאון MAAS לאמנות שימושית ומדע.
התמונה המונפשת לקוחה מאתר ייצור רזה והגדרות 6 סיגמא (Lean Manufacturing and Six Sigma Definitions) עמוד העוסק בפונקציית האבדן של טאגוצ'י.