לעוף גבוה
אני אוהבת סיפורי ילדים, ואוהבת לצטט אותם בעבודתי מכל הסוגים. אפשר ללמוד כל כך הרבה רעיונות ומושגים עמוקים ולא פשוטים בספרות הילדים. אחד הדברים שאני מציעה לתשומת לבכם הוא השאיפה לעוף גבוה.
וזה לא מפתיע בכלל. מאז ראשית ההיסטוריה של האנושות אנחנו מספרים סיפורים, וכך מלמדים ולומדים: מתוך הסיפורים.
יש החושבים שהמטרה של קריאת סיפור לילד לפני השינה זה על מנת להעביר עוד חצי שעה של זמן איכות איתו; אחרים סבורים שזה על מנת ללמד אותו לקרוא ספרים מתוך חיקוי של המבוגרים, זאת על מנת לשים וי על הכלל החברתי הזה: לקרוא ספרים זה טוב. לא שאיני מסכימה עם זה, אני חושבת שלקרוא ספרים זה מעולה, זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות. אבל, וכן יש לי כאן אבל, זו אינה כלל המטרה. המטרה היא המסר שהסיפור בא להעביר. זהו בית ספר, אם תרצו, עתיק יומין ויעיל מאין כמוהו.
כבר הפגשתי אתכם עם הגישה הזאת שלי באמצעות הקטע מ"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" של ליואיס קארול.
הסיפור שארצה למקד בו את תשומת הלב שלכם היום הוא "מסע הפלאים של נילס הולגרסון הקטן עם אווזי-הבר" של הסופרת השבדית סלמה לגרלף. אגב, הספר נכתב במיוחד לפי הזמנת הוועדה לבתי הספר היסודיים בשבדיה לשמש כלי עזר ללמד ילדים גיאוגרפיה והיסטוריה של שבדיה.
הסיפור
למי שאינו בקיא בסיפור, הנה הקדמה בקיצור נמרץ. אנו פוגשים את נילס כילד רגיל הגדל בחווה, אשר שרשרת אירועים מסוימת מביאה לכך שהוא הופך קטן כמו גמד. מעל לחוותו עוברת להקה של אווזי בר אפורים בדרכם ללפלנד בה יבלו את הקיץ, ומתגרה באווזי הבית השמנים, שאינם עפים, ואינם נודדים דרומה לארצות החמות לקראת בוא החורף. אווז צעיר לבן אחד, מרטין, לא יכול להתאפק ומחליט להוכיח ללהקה שהוא אינו נופל מהם, ובניסיון נואש לעצור אותו נילס מוצא את עצמו על גבו של מרטין גבוה בשמים עם להקת אווזי הבר.
וכאן אנחנו מגיעים לקטע המיוחד אליו כיוונתי.
מרטין מעולם לא עף רחוק יותר ממה שנדרש כדי לעבור גדר לעברו השני. לאחר יום שלם של מעוף, כנפיו של מרטין כבדות, הוא עייף וכואב, ובקושי מחזיק מעמד כדי להישאר בקצב של אווזי הבר. אלה ממשיכים לעוף באותו קצב כאילו לא עפו כל היום בלי לעצור. ואז מתחיל מרטין להאט ולאבד גובה, באפיסת כוחות ממש.
האווזים ערים לכל מה שמתרחש בלהקה וקוראים מסר למנהיגת הלהקה, אקה מקבנקייזה (Akka From Kebnekaise), שזה שמו של ההר הגבוה ביותר בשבדיה, העפה במרכז בקדמת מבנה החץ:
– אקה מקבנקייזה! אקה מקבנקייזה!
– מה אתם רוצים ממני? – שאלה המנהיגה.
– הלבן יישאר מאחור, הלבן יישאר מאחור.
– תאמרו לו שקל יותר לעוף מהר מאשר לאט! – קראה המנהיגה והמשיכה במהירות, כמו קודם.
האווז באמת ניסה לפעול על פי עצתה ולהגביר מהירותו, אבל אז הוא היה כל כך מותש שהוא החל צונח מטה לעבר הערבות הבוכיות שעמוד כפופות בקווי ההפרדה שבין השדות.
– אקה, אקה, אקה מקבנקייזה! – קראו אלה שעפו אחרונים וראו כמה קשה היה לו.
– מה עכשיו? – שאלה המנהיגה, והיא נשמעה כועסת מאוד.
– הלבן שוקע כלפי האדמה, הלבן שוקע כלפי האדמה.
– תאמרו לו שקל יותר לעוף גבוה מאשר נמוך! – צעקה המנהיגה, ולא האטה את מעופה אפילו במעט, אך המשיכה במהירות, כמו קודם.
כמובן, עם הזמן למד הלבן שמה שאקה אמרה אמת ויציב, התרגל לעוף למרחקים, כנפיו התחזקו והוא למד לשמור על הקצב יחד עם הלהקה, אחרת לא היה סיפור, אבל…
המסר בסיפור
הנה השיעור המפתיע שבחרה סלמה לגרלף ללמד ילדים (ומבוגרים) בפרק 2 של ספרה המופלא:
קל יותר לעוף מהר מאשר לאט.
קל יותר לעוף גבוה מאשר נמוך.
וזה יכול, בהחלט, להישמע מאוד מפתיע ומנוגד להגיון, למי שהיה רגיל, כמוני, לשמוע את הפתגם הרוסי "סע לאט יותר תגיע רחוק יותר". אך זו גם לא ממש כוונת המשורר בפתגם. ה"לאט יותר" מיועד לרסן את הצעירים הנמהרים, להוסיף מעט שיקול דעת. הוא מורה לנו על משהו כמו "עדיף לאבד רגע בחיים מאשר חיים ברגע", ליצור איזה איזון, מהירות אופטימאלית, בה יש לך זמן מספיק להחלטות.
אולם, במחשבה שניה, אם נשקול את חוקי הטבע הפיסיים, נמצא כי עצתה של אקה מקבנקייזה מצויינת. זוכרים את הפעם הראשונה שרכבתם על אופניים? מה קרה כשהייתם איטיים וחסרי בטחון? רק דבר אחד: נפלתם. אי אפשר ללמוד לרכב על אופניים לאט (עד שלומדים איזון מושלם, וזה כבר סיפור אחר).
אז גם לעוף זה משהו כזה. במקרה הזה סמכו עלי, בכל זאת יש לי תואר בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל. קל יותר לעוף מהר וגבוה מלעוף נמוך ולאט. קל יותר לדחוף ארגז כבד מהר מאשר לאט. מדוע? כי כח האינרציה מתחבר לכח הדחיפה שלך ועוזר להתגבר על כח החיכוך (הקטן יותר) המתנגד, אשר הופך עוד יותר קטן בהשוואה.
ומה לכל זה ולכם?
ובכן, חוקי הטבע הבסיסיים עובדים לא רק בפיסיקה ניוטונית. מי שאינו בטוח מה זה פיסיקה ניוטונית, זו הפיסיקה שלמדתם בבית הספר. ענף בפיסיקה מהבסיסיים והמוקדמים ביותר, העוסק בתנועת גופים, בכוחות הפועלים עליהם ובתכונותיהם הפיזיקליות, כשאלה מתקיימים במהירויות נמוכות (יחסית למהירות האור) ובסדרי גודל גדולים, יחסית.
למעשה, חוקי הטבע עובדים בעיקר מחוץ לפיסיקה הניוטונית. והם נכונים גם עבור התהליכים המתרחשים במוחנו, ולעבודה בהבטחת איכות.
אל "תסעו לאט"! סעו מהר! זה קל יותר.
אינרציה קיימת בכל מה שאנו עושים, כמו גם ההתנגדות (חיכוך). לדוגמא: אם תחליטו להתחיל לעשות כושר באופן קבוע על מנת לשפר את בריאותכם, אבל תתחילו את השגרה שלכם ותסדרו אותה לאט מדי (נאמר, אחת לשבוע), הרי שכשיגיע השבוע הבא אתם כבר נכנעתם להתנגדות ואבדתם את האינרציה. זה יהיה כאילו מעולם לא התחלתם. כמה פעמים תתחילו מחדש? זה מתסכל ויוצר תחושות שליליות… ומהר מאוד רק המחשבה על פעילות גופנית תגרום לכם דיכאון ותמנעו מלחשוב על כך.
אולם, אם תתחילו בשגרה בריאה ונמרצת, תעשו משהו כל יום, אזי עצם העובדה שעשיתם משהו מספקת אינרציה שתספיק כדי להביא אתכם לפעילות למחרת, ותעזור להתגבר על ההתנגדות. קל יותר להתקדם מהר מאשר לאט. כמובן, אינני מתכוונת שתפעילו את עצמכם מעבר ליכולתכם, ותתחילו את החזרה לפעילות בניסיון לצעוד מכאן ללפלנד… אבל אני בהחלט מתכוונת שהתהליכים הפסיכולוגיים שלנו כפופים לאותם חוקי טבע השולטים בפיסיקה הניוטונית. רק שהאחרונים הם פשוט מקרה פרטי.
טוב, ומה עם הקביעה שקל יותר לעוף גבוה מלעוף נמוך?
למעשה, זה פשוט. מתוך חוקי הטבע הפיסיים אנו יודעים שככל שנתרחק מכדור הארץ, כך יקטן כח הכבידה הפועל עלינו. כלומר, לטובת אלה שעדיין לא רואים את זה, תצטרכו פחות מאמץ על מנת להתגבר על כח הכבידה ממה שנדרש על פני כוכב הלכת.
ראיתם פעם חללית ממריאה? התעניינתם כיצד היא מצליחה להגיע לחלל? היא עושה זאת בשלושה שלבים: הראשון הוא ההמראה, והיא משתמשת ברוב הדלק.
לפי הנתונים של NASA יש לחללית שני מנועים רקטיים הנקראים SRB (Solid Rocket Boosters) עם 500 טון דלק רקטי מוצק בכל אחד בשלב הראשון (2 דקות), יחד עם שלושת המנועים הראשיים של החללית. כמובן, צריך לשאת גם את ה-SRB עצמם, אז החללית יחד עם המנועים הרקטיים שוקלת בסביבות 2,041 טון. לאחר מכן מתנתקים שני ה-SRB ונופלים, והחללית ממשיכה לשרוף מעל 225 טון חמצן ומימן נוזלי הנמצאים במיכל החיצוני הגדול כדי להביא את עצמה אל החלל. היא עדיין צריכה להתגבר על כח המשיכה כדי לא ליפול על הארץ, אך הוא לא חזק כמו על פני האדמה (וגם החללית קלה יותר). אז, 8.5 דקות אחרי המראה, המיכל הריק מתנתק.
בחלל, היכן שאין כבר כמעט כל כבידה, החללית נותרת עם שלושת המנועים הראשיים שלה, עם כ-3 טון דלק נוזלי בכל אחד. אין לה צורך להפעיל אותם כל הזמן, ולמעשה הם מופעלים לעיתים רחוקות ולזמן קצר ביותר, כשצריך, לשינוי כיוון, האטה או האצה. אז ככל שעולים גבוה יותר כך המאמץ הופך קטן יותר, יש להשקיע פחות אנרגיה, יש פחות התנגדות.
ואיך זה קשור לעבודתנו?
נו טוב, לעוף גבוה פירושו לקבוע לעצמנו יעדים גבוהים. אל תסתפקו ביעדים נמוכים, לכו על גבוהים יותר. הם דורשים בהתחלה יותר השקעה, אבל הדחיפה שהם מספקים! יתרה מכך, שם, גבוה, יש הרבה פחות תחרות. העצלים והרדומים, החוששים והנמים על זרי הדפנה – כולם נותרים למטה. כשתגיעו גבוה – תהיו שם כמעט לבד, וגם יראו אתכם טוב יותר.
וכשאתם עפים גבוה – קל יותר לתחזק ולשפר את הכל, ויש הרבה פחות התנגדות. וגם… הנוף מדהים!
אז גבירותי ורבותי מהנדסי/מנהלי/אנשי איכות. עצתי לכם היישר מהחכמה של אווזה אפורה זקנה, אקה מקבנקייזה, כפי שסיפרה לנו לפני כ-100 שנה המחברת השבדית סלמה לגרלף:
עופו מהר! עופו גבוה! זה קל יותר לכם ולאנשים איתם אתם עובדים.
פוסט זה זמין גם ב:
English
אולי ייעניין אתכם גם:
Powered by Contextual Related Posts