לתרגם את הבלתי אפשרי
כמה שזה לא יישמע בלתי אפשרי, היום, גבירותי ורבותי, נעסוק בתרגום.
תרגום? את לא מתבלבלת? חשבנו שזה בלוג של הבטחת איכות. נו טוב, כללת ניהול וקואוצ'ינג, זה עוד איכשהו – אבל תרגום?
כמובן. אבל היום, כאמור, נעסוק בתרגום. יש לי התחושה שאתם תאהבו את התרגום הזה.
מה פשר המושג שאנו מבטאים במילה "תרגום"?
תרגום הוא מונח בתקשורת. הוא מעביר משמעות של משדר המסר אל מקבל מהמסר, תוך הסרת הפרעה בתקשורת בדרך. ההפרעה יכולה להיות, למשל, העובדה שהמסר שודר בשפה אותה מקבל המסר אינו מכיר. אבל זו אינה ההפרעה היחידה שתרגום מסיר, זה יכול להיות כל רעש בתקשורת: פער של תרבות, של מיומנות, של מוצא, של שימוש לא נכון במילים… תרגום מסיר את הרעש הזה ומעביר את המסר באופן בו מקבל המסר יבין אותו. לדוגמא, את התמונה מימין ראיתי במאמר על תקשורת עם תלמידים בבלוג "למידה אלקטרונית מהירה". שקופית בקורס מראה תמונה של מכונית וכתובית: "מכונית בריאה תמיד מלאה שמן". והתלמידים מבינים… את מה שהם מבינים.
אה. אוקי. אז למה זה חשוב כעת?
ובכן, המושג שאנו הולכים לתרגם היום הוא:
"אי אפשר" או "בלתי אפשרי"
אתם מכירים את הסיטואציות האלה בהן אתם יושבים עם צוות העבודה שלכם, מוצעים פתרונות לאתגר שהתגלה בתהליך, והתשובה על כך היא: "לא, אי אפשר לעשות את זה".
לעולם לא אשכח ישיבה אחת במקום העבודה הראשון שלי בתור מהנדסת איכות. יחד איתי השתתפו בה המנהל שלי, מנהל ההנדסה, ומנהל המעבדה ההנדסית. מנהל המעבדה היה איש יקר, אך… איך נאמר?.. היכולת שלו להתבטא בצורה כזו שנבין אותו, ועוד בעברית (הוא היה יוצא רוסיה) לא הייתה הצד החזק ביותר שלו. ובעוד הוא מדבר ומסביר את מה שהוא רוצה להגיד בנושא אמינות, ומשפט אחר משפט יוצא לו משהו אחר לחלוטין שמסתבך יותר ויותר, המנהל שלי לאט לאט מגיע לקצה גבול היכולת שלו, וקורא לעבר מנהל ההנדסה: "אתה שומע מה הוא אומר?" ומנהל ההנדסה, שיושב ברוגע מוחלט, עונה, בלי להניד עפעף: "לא משנה מה הוא אומר, העיקר מה הוא מתכוון".
אכן כן, זה בדיוק הענין בתרגום: להעביר את מה שמשדר המסר התכוון להגיד, ולאו דווקא את מה שהוא אמר.
אז לְמָה מתכוונים כשאומרים כי "אי אפשר" לעשות משהו?
אני אגיד לכם.
התרגום של המשפט הזה, פשוט מאוד, אחד מן השניים:
– אינני יודע כיצד לעשות זאת;
– עדיין לא מצאתי דרך לעשות זאת.
אתם יכולים לומר ששני הביטויים אומרים את אותו הדבר, אבל לא, יש הבדל עצום ביניהם, ולא, זה לא סמנטיקה, אלא שתי גישות ודרכי וחשיבה שונות לגמרי.
במקרה הראשון, כשמישהו אומר "אינני יודע כיצד לעשות את זה", הוא מתכוון שהוא נכנע, מוותר, אין כל טעם להמשיך ולנסות. הוא נותן למוח שלו פקודת סיום החיפוש לפתרון, סיום הטיפול בנושא. לא יודע איך. רות. סוף. עברנו למשהו אחר. גישה זו באה מתוך קבעון, דריכה במקום, בתוך המוכר והסביר. כאן לא יבוא שום חידוש.
לעומת זאת, במקרה השני, שכאומר אדם "עדיין לא מצאתי דרך לעשות זאת" יש תהליך של הכרה בזמניות המצב. עדיין לא מצאתי דרך, יש להמשיך ולחפש. הפקודה שניתנת למוח היא להמשיך את החיפוש אחר פתרון, כמו קומפילציה ברקע. אין זה אומר שהחיפוש יהיה תמיד אקטיבי, הדבר בו נעסוק במודע, אך הוא מתבצע שם, ברקע, כל הזמן. גישה זו מבטאת תהליך של צמיחה, כי היא מניחה מראש שחוסר היכולת הוא זמני בעצם אמירת המילה "עדיין".
היכולת המופלאה שלא לוותר
אחד האנשים שאני הכי מעריצה היה תומאס אדיסון. רובכם מכירים את הסיפור של הניסיונות שלו למצוא דרך לייצר את הנורה ייצור המוני (ולא, הוא לא המציא את הנורה, אלא את אופן הייצור ההמוני שלה). אינני יודעת מה עוד אתם יודעים עליו.
תומאס אדיסון לא דיבר עד גיל ארבע. כל חוק לימודיו הפורמאליים הסתכם בכ-3 חודשים בבית הספר הכפרי של חדר אחד, שלאחריו הכריזה עליו המורה כ"בלתי למיד" שמוחו "מקושקש". לאחר מכן הוא למד בבית עם אמו, אשר הבינה ופרשה את כל ה"מוזרות" לכאורה של בנה כסימן לאינטליגנציה בלתי רגילה.
הוא היה איש עסקים מבריק, ממציא דגול, איש חזון שמעט דמו לו. ההמצאה של אופן ייצור הנורה ממש לא הייתה ההישג הגדול ביותר שלו. ניתן לומר כי הוא אחראי לכל מערך החיבור לחשמל של ארצות הברית ולמעשה, העולם. יש יותר פטנטים על שמו מאשר לכל אדם אחר בהסטוריה, גם אם ניקח בחשבון שחלקם לא הומצאו ישירות על ידו אלא על ידי אנשים שלקח לעבוד אצלו – אבל גם זה כשרון בלתי רגיל ונחוץ ביותר להצלחה: למצוא את האנשים הנכונים.
אבל דבר אחד מדהים ניתן ללמוד עליו מאותו מעמד של חיפוש הדרך לייצר את הנורה: כמו אנשים מצליחנים אחרים, לא הכיר תומאס אדיסון את המושג "אי אפשר" או "בלתי אפשרי". יש האומרים שהוא ביצע 3,000 ניסיונות, יש האומרים 10,000 עד שגילה את הצירוף הנכון. אבל ברור שמדובר באלפים.
כמה ניסיונות הייתם עושים אתם, לפני שהייתם נכנעים ומכריזים כי המשימה בלתי אפשרית? 50? 100? 500? תומאס אדיסון ביצע אלפים!
וכשבאו אליו ואמרו לו שהוא מטורף להמשיך נוכח הכישלונות, הוא אמר את המשפט הידוע שלו:
"מצאתי 10,000 דרכים לא נכונות, נותר למצוא דרך אחת נכונה".
אבל לא צריך היגיון? סבירות להצלחה?
הסיבה שאנשים רבים כל כך אינם מתמידים ומוותרים מהר כל כך על חיפוש פתרון הוא שלימדו אותנו כי כל מה שאנחנו עושים צריך להיות שקול והגיוני, ושאין טעם לעשות מה שאיננו בטוחים שהוא יצליח, מה שאינו "סביר". חלילה שלא תצטרכו להכיר זאת בעצמכם, אך עורכי דין רבים, אפילו כאלה שהמדינה מקציבה למיעוטי יכולת, לעיתים קרובות לוקחים רק תיקים "שיש להם סיכוי לזכות". הולכים על בטוח. האנשים שהם מייצגים חשובים פחות מההסטוריה של "הצלחות רצופות" בקריירה שלהם.
אך הרשו לי להזכיר לכם משהו שאיש אינו חושב עליו כשהוא בוחר "ללכת על בטוח". המין האנושי שלנו, הומו ספיאנס, שרד דווקא בגלל היכולת שפיתח למצוא פתרונות בלתי סבירים. בני דודינו הניאנדרטלים, למשל, חיו על פני האדמה הרבה יותר מאיתנו, אך כפי שנכנסו לפרה-הסטוריה – ככה גם יצאו ממנה, ללא חידוש אחד על שמם. בכל מקום בו היו הם עסקו באותן פעילויות, עם אותם כלים, ועם אותם תהליכים בדיוק. לא היתה שם התפתחות, ולכן נכחדו. ואילו אנחנו מתפתחים כל הזמן, וממציאים פתרונות פורצי גבולות ממש.
חידוש אחד יכול לשנות את העולם
נקח את אותה הנורה, לדוגמא. כשהיא הומצאה, חיו בני האדם לאור להבה של נר, עששית או מנורת שמן או גז. החשמל לא היה מוכר. הנורה שינתה את הכל!
ולא באופן בו אתם חושבים, לא בגלל שהיא נותנת יותר אור וזולה יותר מנרות, שמן וגז. אלא בגלל שברגע שניתן היה לייצרה בצורה המונית, ניתן היה לחבר יבשת שלמה ברשת לחשמל. זה אומר קפיצה עצומה בהתפתחות ותעשייה ענפה של כל הקשור לכך: ייצור החשמל, אגירתו והעברתו; עמודים וכבלים; חיווט ביתי, לוחות, פקקים, מתגים ושקעים; נורות בהמוניהן ולכן בתי נורה, מנורות ואהילים. וכל זאת אפילו בלי לקחת בחשבון שימושים אחרים בחשמל שקודם אפילו לא עלו על הדעת, כמו אוורור, עיבוד מזון, כביסה… וגם זה רק בבית.
שום דבר מזה לא היה יכול להיות "סביר" או "הגיוני" לפני אפילו 200 שנה בלבד! ומה שנראה לנו היום מובן מאליו, נוכחות של חשמל בכל מקום, עד ממש לא מזמן היתה רק חלום בהרבה מאוד מקומות ובחלקם – עדיין. בילדותי ביליתי קיץ בכפר נידח במרכז רוסיה, בו החשמל היחיד היה נורה בודדת תלויה במרכז הבית.
טוב, אבל כמה פעמים לנסות?
כשתינוק זוחל ומנסה ללכת, הוא נופל פעם אחר פעם. שום דבר בהווייתו ובניסיון החיים הקצר שלו אינו יכול לספק לו את הביטחון שהוא יצליח. אין לו כל ערובה להצלחה. אבל האם אתם מכירים מישהו שוויתר? שהחליט, בהיותו כמעט בן שנה, שללכת זה "בלתי אפשרי", כי הוא לא יודע כיצד עושים זאת? וכמה ניסיונות הייתם מקציבים לעצמכם עד שתלמדו?
אני אזכיר לכם שכבר הקצבתם: כמה שצריך! כבר עשיתם זאת, אחרת לא הייתם לומדים ללכת. ולא היה לכם אז מושג כזה "לוותר", להפסיק לנסות.
והנה ציטוט של נלסון מנדלה, עוד אדם שידע בדיוק על מה הוא מדבר:
"זה תמיד נראה בלתי אפשרי, עד שזה נעשה".
אז כשאומרים לכם "אי אפשר" או "זה בלתי אפשרי", תדעו מייד לתרגם את המשפט. ואני מציעה לבחור תמיד את הגרסה השניה ולנווט אליה. לא רק בגלל שזה לטובתכם, אלא כי, תכל'ס, זו גם האמת. תרגום נכון יביא אתכם להמשך החיפוש של הפתרון. כמה תקציבו לעצמכם לנסות? כמה שצריך. פשוט תבינו, שזה בסך הכל אומר "עדיין לא מצאנו דרך לעשות זאת".
נכון שזה נשמע הרבה יותר טוב?
תמונה ראשית: הדפס על עץ "יום ולילה" של מוריץ קורנליס אשר (Maurits Cornelis Escher), משנת 1938. אפשר לראות את העבודה ואחרות באתר הרשמי שלו.
פוסט זה זמין גם ב:
English
אולי ייעניין אתכם גם:
Powered by Contextual Related Posts