...ולהתחיל מבראשית

Post Views: 910

רובכם מכירים את התחושה המתלווה לעבודתו של מהנדס/מנהל/איש איכות במרבית הארגונים: כל כך הרבה מאמץ, המאבק מול התנגדות, ואז פרק זמן קצר ללא התערבות ישירה שלכם – והכל יורד לטמיון, כאילו לא נעשה כלל.

רב התסכול והעייפות, הורי השחיקה. מה, להתחיל הכל מחדש? למה? למה לא יכול להיות, לשם שינוי, שמישהו יתמיד בתוצאות שהושגו? למה צריך להתערב שוב ושוב וליישר את התועים חזרה?

[elementor-template id="15197"]

אז למה זה קורה?

מרבית האנשים אינם מבינים מדוע עליהם לעשות את מה שהם הונחו לעשות. כלומר, לא מבינים ממש, אינם מעורבים אישית, אינם רואים מה התועלת מהפעולות.

כאשר אדם אינו מבין מדוע ובשביל מה הוא עושה משהו – עבורו הפעולה מיותרת. עם היד על הלב, האם אתם בעצמכם אוהבים לבצע פעולות מיותרות? גם הם לא.

מה קורה כאשר אדם חושב שהפעולה מיותרת? מתעוררת אצלו התנגדות לבצע אותה.

חשבו לרגע על התקשרות עם ספק האינטרנט שלכם, למשל. אתם עולים על הקו ומגיעים ל… מערכת לניתוב שיחות. אחרי שבחרתם את השפה, את אזור המגורים, את תחום השירות, את סוג השירות, ועוד כמה דברים, הנכם מתבקשים להקיש מספר זהות, אחר כך מספר טלפון, שומעים את אותם מושמעים אליכם חזרה (עוברות בינתיים 10 דקות) – ואז המתנה ארוכה… וכשלבסוף הגעתם לנציג השירות האדיש, ואמרתם לו על מה מדובר הוא אומר: "מה מספר תעודת הזהות, בבקשה?" איך ההרגשה אז? מי מכם לא שואל בכעס: "למה, לעזאזל, הייתי צריך להקיש אותו, אם אינכם רואים אותו כעת???"

זה אינו כעס על איש השירות. זה כעס על טרטור מיותר, התנגדות לביצוע פעולות שאין להן שום הוספת ערך בעיניכם, בזבוז זמן.

כך בדיוק מרגיש כל עובד, בעודו מבצע פעולות שאינו מבין את התועלת שלהן.

תגובת אנשי האיכות

לעומת העובדים, אנשי האיכות (ואנשי הפרוייקט האחרים, כגון הנדסה, טכנולוג, תפ"י, ראשי צוותים, מנהל פרוייקט) מבינים ויודעים למה צריך לעשות את הפעולות. הם נתנו הנחיות ברורות כיצד ומתי לבצע אותן.

הם רק לא טרחו עם הלמה, לא ווידאו שהעובדים התחברו לתועלת שבהן. וכעת, התנגדות העובדים מטריפה את דעתם, והם מתנפלים על העובדים בכעס, מעצם ה"צורך" לחזור על הנחיותיהם שוב ושוב. ההתנפלות מכניסה את העובד למגננה והתנגדות רק גוברת. המאבק בעיצומו.

ואז אנשי האיכות דומים למסובבי צלחות בקרקס: בהתחלה יש צלחת אחת, וזה עובד מצוין. שתיים – לא רע, תוצאות, שמחה, התלהבות. שלוש – בסדר גמור, עובד. ארבע – הממם, דורש טיפה יותר מאמץ, אבל זה לא ישבור אתכם. חמש, שש, שבע – מתחילים להזיע ולהתרוצץ. רק סובבנו כאן, והנה הצלחות הראשונות כבר עומדות ליפול וצריך להספיק לתת להן איזו תנופה שלא תיפולנה… שמונה, תשע, עשר – מה קורה פה? אף אחד לא יכול לעבוד לבד?

זו בדיוק הנקודה.

לא חשוב איזו פעולה תבצעו, כדי שתתבצע צריך להשקיע אנרגיה כלשהי. כלומר, משהו צריך להניע את ה"גלגלים". גם אצל בני אדם קוראים לכך הנעה, מוטיבציה.

הצלחות בקרקס מסתובבות אך ורק הודות לתנופה (החיצונית) של מסובב הצלחות. הן אינן יודעות להניע את עצמן, וזקוקות לתוספת תנופה ממסובב הצלחות כדי להמשיך ולהסתובב, כדי לא ליפול מהמוט.

אילו היה להן מנוע אישי קטן שהיה מספק להן תנופה באופן קבוע, היו הצלחות ממשיכות להסתובב לבד, אחרי שהתייצבו.

כך גם האנשים.

מה מניע אדם לפעולה? מה גורם לו לעבוד לבד, מבלי שיגידו לו?

כדי שאדם יניע את עצמו לבצע משהו, הוא זקוק לידיעה של התועלת בסוף. ואיני מדברת על המשכורת שלו. כמה שזה לא ישמע לחלק מכם מפתיע, מחקרים הוכיחו כי שכר העבודה אינו מהווה גורם מוטיבציה. אבל מעורבות אישית בתהליך, מחוייבות אישית לתהליך – כן. מחויבות אישית מניעה את האנשים מבפנים, כמו מנוע האישי, ואילו ההנחיות שלכם ללא המחויבות הזאת הינן חיצוניות. ממש כמו מסובב הצלחות.

כל עוד האנשים אינם מחוייבים לתהליך אישית המניע אינו שלהם, אינו חלק מהם, חיצוני להם. על כן ללא התנופה הזאת מבחוץ – לא תהיה תזוזה קדימה, ואפילו תהיה התגלגלות אחורה.

אז מה לעשות? לשיר "...ולהתחיל מבראשית" כל בוקר מחדש?

לא ולא, אין בכך כל תועלת. למעשה, זה עלול לגלגל אתכם בחזרה ולהרוג את המוטיבציה שלכם להמשיך בעשייה.

התשובה פשוטה (אם כי הביצוע אינו קל): עליכם ליצור מחויבות אישית ומעורבות פעילה של כל העובדים. לגרום לכך שהם יבינו את התועלת, את החשיבות, ואת התרומה שלהם בפעולה הספציפית לתהליך כולו. כאשר יפנימו את חשיבות הפעולה – לא תהיה עוד התנגדות. הדבר יהיה משול לחיבור לכל הצלחות מנוע קטן שיסובב אותן מבלי המאמצים העל-אנושיים שלכם.

כי בינינו, כמה כאלה אתם יכולים לשמור באוויר בו זמנית?