כמו כל כלי אחר שמטרתו להקל ביצוע של משימה מפוקפקת, פרסים מציעים תשובת "איך" למה שהוא, בעצם, שאלת "מה".

מעטים הקוראים שיופתעו מהגילוי כי מניעים חיצוניים הינם תחליף גרוע לעניין אמיתי במה שעושים. מה שיהיה, ודאי, הרבה יותר מפתיע ומטריד הוא שפרסים, בדומה לעונשים, מדכאים, למעשה, את המניעים הפנימיים המביאים לביצוע מיטבי.

לפעמים האלטרנטיבה לשחור או לבן אינה אפור, אלא, למשל, כתום.

למעשה, רוב המחקרים מצאו כי פרסים שאינם צפויים הרסניים הרבה פחות מאשר פרסים שעליהם ידעו האנשים מראש וניסו להשיגם במתכוון.

השאלה אינה האם כל המשתתפים במשחק תחרותי יכולים לנצח, או האם כל הסטודנטים יכולים להיות מעל הממוצע. כמובן שלא. השאלה שמדכאים אותנו מלשאול היא מדוע המשחקים שלנו תחרותיים, ומדוע מדרגים את הסטודנטים זה יחסית לזה, מלכתחילה.

נכונות להעלות שאלות לגבי הדרך בה הדברים מתנהלים, באופן פרדוקסלי, מחזקת חזון לגבי הדרך בה הם אמורם להתנהל.

התכונה הבולטת ביותר של ביקורת בונה אינה היותה בונה, אלא היותה ביקורת.

מה שעמד, למעשה, בין המקל והגזר, הוא חמור.

במקום העבודה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמטרה הבסיסית של תשלומי בונוסים היא מניפולציה.

תחרות הופכת את הבטחון העצמי למותנה והפהפך, ואת האפקט הזה חשים הן המנצח והן המפסיד.

במילה אחת, הלמידה הפכה מחוץ לקונטקסט. אנו שוברים רעיונות לפיסות קטנות שאין להן קשר לתמונה כולה. אנו נותנים לתלמידים לבנה של מידע, אחריה עוד לבנה, ואחריה עוד לבנה, עד שהם מסיימים את בית הספר, ואז מניחים שיש להם בית. מה שיש להם הוא ערימת לבנים, וגם זה לא להרבה זמן.

באופן טיפוסי, אנשים יתלהבו יותר היכן שהם מרגישים שייכים ורואים עצמם כחלק מהקהילה מאשר במקום עבודה בו כל אחד לנפשו.

עצמאות היא דבר שימושי, אולם גישות והתנהגויות של דאגה לזולת מתנוונות בחברה בה כל אחד אחראי על עצמו בלבד.

השאלה איננה האם ניתן ללכוד יותר זבובים בדבש מאשר בחומץ, אלא מדוע אנו לוכדים את הזבובים מלכתחילה – וכיצד הדבר מרגיש עבור הזבוב.

מסתבר, כי רוב המחקרים מוצאים שפרסים בלתי צפויים הרבה פחות הרסניים מאשר פרסים עליהם נאמר לאנשים מראש ואותם הם מנסים להשיג בכוונה.

ישנם פסיכולוגים התנהגותיים המצדיקים שימוש בעונשים לעובדים מסיבה שהדבר מסייע ל"הבהרת ציפיות ההנהלה ומעודד קביעת יעדים". (הדבר דומה לטענה שלהעיף עובדים מחלון המשרד יסייע להבהיר באיזו קומה הם עובדים).

כאשר אנו מבטיחים שוב ושוב פרסים לילדים בעבור התנהגות אחראית, או לתלמידים בעבור מאמץ ללמוד משהו חדש, או לעובדים בעבור עבודה איכותית, אנו מניחים כי הם אינם יכולים או יבחרו שלא לנהוג כך מעצמם.

חלק מהתומכים באסטרטגיות הכוחניות יותר מניחים כי ילדים ירוצו פרא אם לא ישלטו עליהם. אולם, הילדים עבורם הדבר נכון, בדרך כלל הופכים להיות אלה הרגילים להיות תחת שליטה – אלה שעליהם לא סומכים, מסבירים, מעודדים לחשוב בעצמם, מסייעים לפתוח ולהפנים ערכים טובים וכו'. שליטה מביאה לצורך בשליטה גדולה יותר, מה שמשמש להצדקת השימוש בשליטה.

האמת המטרידה היא שפרסים ועונשים אינם הפכים כלל; הם שני צדדים של אותו המטבע. וזהו מטבע שאינו קונה הרבה.

ישנה עת להביט בהערצה על החן ועצמת השכנוע של רעיון בעל השפעה, וישנה עת לחשוש מהחזקה שלה עלינו. העת לדאגה היא כאשר רעיון התפשט כל כך עד שאיננו מבחינים בו עוד, כאשר הוא מושרש עמוק כל כך עד שהוא מרגיש מובן מאליו. ברגע בו התנגדויות אינן נענות יותר כי נראה שהן אינן מועלות יותר, איננו עוד בשליטה: איננו מחזיקים ברעיון; הוא מחזיק בנו.

אנשי חינוך מזכירים לנו שמה שחשוב בכיתה אינו מה שהמורה מלמד; זה מה שתלמיד לומד.