וכמובן, ישנם הבדלי תרבות. בשפה אחת, בתרבות אחת, בעם אחד דבר אחד הוא המקובל. ואותו הדבר ממש יכול להיות לגמרי חסר משמעות, לא מכובד, אפילו מעליב בתרבות אחרת.

בישראל, בעברית, הסגנון הבא הוא צורת בקשה מקובלת לחלוטין: "אתה רוצה לתת לי…?" ברוסית, לעומת זאת, צורת פנייה זו נחשבת חצופה. אך רוב הילדים של יוצאי רוסיה שגדלו בישראל אינם בקיאים בניואנסים של נימוס ברוסית. הם פשוט מתרגמים מעברית את הפנייה.

לדוגמא, האח הקטן שלי היה משגע את אבא שלנו. הוא היה שואל: "אתה רוצה לתת לי את המכונית בסוף השבוע?" אבא היה תמיד מתלונן אלי אחר כך: "איזו שאלה מעצבנת! בודאי שאיני רוצה! אילו הייתי רוצה, הייתי מציע! הוא רוצה משהו, למה שלא יבקש, כמו בן אדם נורמלי?" הוא ציפה מאחי שיגיד: "תן לי בבקשה את המכונית לסוף השבוע." או "אני יכול לקחת את המכונית בסוף השבוע, בבקשה?" והנה, שני אנשים מתוסכלים זה מזה. האבא חושב שבנו לא מעריך או מכבד אותו. והבן חושב שהאבא לא הוגן כלפיו. הוא לא מבין מדוע הוא לא רוצה לתת לו את המכונית, בייחוד אם אין לו תכניות להשתמש בה בעצמו. נשמע מוכר?

ומה בדבר סמכות, הנחיות, עדים לשיחה, כבוד? במגזר הערבי, לדוגמא, מעמד הגבר הוא עליון. לאחרונה, הנשים בכפרים הנוצריים והדרוזיים פתחו מעט עצמאות, אך יש להן עוד דרך ארוכה. אבל בחברה המוסלמית המגבלות מוחלטות. האגו הגברי קשור היטב, מסיבה שלא עוד ברורה לנו במערב, לציות הנשים למגבלות אלה. דמיינו ראש צוות ערבי מקבל הנחיות, למשל, מאשה יהודיה ממוצא רוסי. ברוסיה כבר הספיקו לשכוח הבדלים מגדריים לפני מאה שנה. הדבר מתרחש לעיני אולם ייצור מלא עובדים, והוא מקבל זאת כפגיעה בכבודו. בטוח תהייה לנו בעיית תקשורת. לא צריך לדמיין, זה אמיתי ומתרחש מדי יום.