קדימה לעבר הקידמה
מחשבות עולות לי בזמן האחרון, בעקבות עבודתי בבית הספר שלנו עם הילדים וצפייה ביצירה ובלמידה שלהם, עד כמה לפעמים איננו שמים לב איך הקידמה הופכת את המוכר והסביר שלנו, את הרעיונות הנהדרים שלנו, למיושנים פתאום בעיני הילדים.
חשבו רגע על הילדים שלכם. כמה מהם יודעים מיהו סנדלר, חייט או נפח? אבל כולם מכירים את כללי המשחק של קווידיץ' ולחשים בלטינית רהוטה. כולם מדברים על חשמל סטטי בעת סערות כאילו היה זה הדבר הברור ביותר בעולם, אך ממש לא מזמן חשבו בני האדם את הברק בעת סערה לזעם האל. האמת – הסבר הרבה יותר ברור והגיוני מאיזה חשמל סטטי עלום, חלקיקים טעונים שאיש אינו מסוגל לראות…
והדבר הוביל אותי להרחיב את החשיבה באופן טבעי למקומות עבודה ולפתרונות של בעיות. ואז קראתי את הסיפור המאלף הבא באתר Lenta.ru ברוסית.
מעשה במורה
מעשה במורה צעירה ומוכשרת, מהעיר קורסק ברוסיה, נקרא לה נ', שהגיעה למדינת אילינוי בתכנית מיוחדת, המאפשרת למורים צעירים ומוכשרים לחיות ולעבוד בארצות הברית. היא נבחרה בתחרות לתכנית, מאחר שפתחה שיטה ששמה פיתוח יצירתיות בילדים במרכז, והרעיון המרכזי בה – היצירה של ילדים צריכה להיות מכוונת-שימוש. הילד רואה כיצד החפצים שהוא יוצר מביאים תועלת ומשמחים את המשתמשים. אתם יודעים: שברים על הרצפה, "אמרתי לך שזה ייפול בסופו של דבר…". החיים התוססים של חפצים בשימוש יומיומי.
והנה, מגיעה נ', המורה הצעירה והמוכשרת, לבית ספר קטן, תוסס ובסך הכל לא רע באילינוי. שם היא מקבלת את הובלת הפרויקט החדשני שלה בכיתות של ילדים בני שש ושבע.
בשיעור הראשון שלה שולפת המורה הצעירה והמוכשרת נ' חימר אמיתי, מראה לילדים תנור שריפה אמיתי לקרמיקה וכל מני עזרים ותוספים מרתקים אחרים ומגלה להם בהתרגשות שהם הולכים כעת להכין מאפרות עבור האמהות והאבות שלהם. כן, מאפרות. מאפרות שלתוכן מאפרים סיגריות שמעשנים. בשלב זה מתברר, שהילדים אינם מבינים את משמעות המילה "מאפרה", כי הוריהם, איך לומר, אינם מעשנים.
המורה המוכשרת חשה כעת פניקה איומה, כי היא עוברת בראשה על תכנית הלימודים שלה לסמסטר הראשון. ובתכנית הזאת מכינים הילדים בכל שיעור שני בערך מאפרה להוריהם. פעם מעיסת נייר, פעם מפולימר, פעם מפסיפס. כי פשוט מאוד לעשות מאפרה: בום-טראח, לביבה שטוחה, הפרטים לא חשובים. ובנוסף, מאפרות הן אף פעם לא מיותרות. הן במרכז החיים של חפצי היומיום, גם אם יש אלף מאפרות. בוכים מעליהן, מניחים בתוכן מסמרים שנתלשו מהקיר, משליכים אותן על החתול, שריפות מתחילות בהן…
ואז המורה הצעירה והמוכזרת נ. מבינה שצריך למצוא רעיון חדש ומייד. ואין לה רעיונות. צלחות – לא מתאים, הן תהיינה עקומות, דולפות, מכוסות בועות. במאפרה הבועות הן במקום, יש בהן איזו פיוטיות קיומית, אבל בצלחות – זה אסון.
ואז היא פונה לילדים, בתקווה נואשת שהם יספקו לה בעצמם את הרעיון המיוחל:
"ילדים, נחשו מה נכין היום במתנה לאמהות ולאבות שלכם! זה חפץ קטן, שטוח, אפשר להניח בתוכו משהו, וצריך הרבה כאלה בבית…"
והילדים צועקים בשמחה: "מעמד לנייד! מעמד לנייד!"
והם התחילו לעשות מעמדים לטלפונים סלולריים. ואם חושבים על זה, באמת, בעידן הקידמה שלנו, למה שלא נשליך על החתול מעמד לנייד?
מלכוד הרעיונות הישנים
ובכן רבותי, קראתי את הסיפור המשעשע הזה, ועלתה בי המחשבה: לעיתים קרובות אנו דבקים בפתרון כלשהו רק בגלל שהוא הפתרון שכבר חשבנו עליו. זה היה הרעיון שלנו, וכבר מצאנו אותו. אנחנו דבקים בו ומסובבים את כל העולם כדי שיתאים לרעיון הזה על אפו ועל חמתו, מה שלא יהיה, בין אם הוא מתאים או לא מתאים, אם מבינים אותו או לא מבינים. כי כך חשבנו.
אבל לב ליבה של הבטחת איכות היא שינוי, כי רק בשינוי יש יכולת לשפר. וכשגרירי הקידמה והשינוי בארגון, עלינו להיות פתוחים לשינויים וקידמה במוחות שלנו. קיבעון מביא לקיפאון, וקיפאון הוא אויב השינוי.
רק פתיחות לרעיונות חדשים וגמישות מחשבתית יביאו קידמה ושינוי אותם אנו רוצים כל כך להביא לארגון. הרי בסופו של דבר, אפשר להעיף על החתול גם מעמד לנייד!
תמונה אמצעית: שיעור אמנות. התמונה המקורית מאתר ג'וש סטריט דזיין.
פוסט זה זמין גם ב: English
אולי ייעניין אתכם גם:
Powered by Contextual Related Posts