פורים 2018 – השכל והרוח, חשיבה הגיונית ויצירתית
עד כה היה עבורי חג פורים חג נחמד לילדים בלבד. חג שבו אני עושה מאמצים רבים כדי שבני ייהנה, שבו אנו תופרים/מרכיבים/בונים תחפושת עבורו. חג שבו אני מצלמת את תחפושות הילדים בביה"ס ומוחה דמעת התפעלות מהיצירתיות שלהם.
אינני ידענית גדולה ביהדות. השכלתי בתחום זה לוקה בחסר. לא רק שלא גדלתי במסורת יהודית (טוב, בריה"מ), אלא אמי (ז"ל) היתה אתאיסטית לוחמנית. דתה היתה ההמצאה הסובייטית ההזויה הקרויה "אתאיזם מדעי". אבי אגנוסטי. כלומר מצד אחד, גדלו וחיו בברה"מ עם אותה המצאה הזויה. מצד שני, זוכר לטובה את אביו, שהיה יהודי מאמין, ואת הליכותיהם לבית הכנסת.
לימוד ותובנות חדשות
אני משתדלת בכל חג ללמוד משהו חדש (עבורי) על אותו החג. להרחיב את גבולות המוכר והסביר שלי בדרך כלשהי. יהיה זה ערוץ ההדברות או הרצאת לימוד שבדרך נס לא נקבעה על שעות עבודה שלי. אולי שיחה עם מישהו שיודע או פודקסט באינטרנט של יהודי אמריקאי… נסתרות דרכי אלהים.
ביום שישי האחרון, מוצאי חג הפורים, הגעתי לתפילות קבלת השבת. זמן ממושך (מאז יום הכיפורים) שלא יצא לי להגיע לבית הכנסת הנפלא שלנו. בית הכנסת של המנין המשפחתי המסורתי בכפר ורדים (אני מזדהה עם התנועה של היהדות המסורתית).
הרבה שלנו, נטלי לסטרג'ר, נשאה דרשה, שעבורי היתה מחדשת ומאירת עיניים. אולי לא תראו בדברים חדש. אך אני רואה בהם חיבור ישיר למה שאני מלמדת ובהם מאמינה בנושא הבטחת האיכות.
דברי הרבה נגעו בקשר שבין חג הפורים ויום הכיפורים. לדברי חז"ל, באחרית הימים, יהיו אלה שני החגים היחידים שיוותרו. שני החגים החשובים ביותר ביהדות, מסתבר. אביא כאן את תובנותיי החדשות ופרשנותי שלי לדברים אלה.
פורים וכיפורים
כמובן, שלא היה לי ספק בחשיבותו העליונה של יום הכיפורים. אבל פורים? אחד משני החגים החשובים ביותר ביהדות? שהוא אפילו חג מאוחר הרבה יותר ולכן אינו מוזכר בתורה? לא יציאת מצרים, לא מתן תורה… – אלא פורים?
מסתבר כי שני החגים מהווים, במבט ראשון, תמונת מראה. אך כשמתבוננים קרוב יותר – משלימים זה את זה לכדי שלם.
יום הכיפורים הוא חג של התבוננות מפוקחת, חשבון נפש, חשיבה. זהו יום של הימנעות מכל דבר גשמי ומענג את גופנו והתמקדות, ככל הניתן, בנשמתנו.
יום שבו , לפי המסורת, אנו מוסרים את כל הווייתנו וממתינים לדין ממעל. יום שבו אנו מודים ומתוודים על מגרעותינו ושואפים להשאיר מאחור את כל שלא הצלחנו בו. להשתפר לשנה הבאה. יום בו אנו כמהים להתעלות והארה.
ואילו פורים הוא חג של הילולא אחת גדולה, אורה ושמחה וששון ויקר. זהו יום בו אנו מצווים לשכוח את הצרות, לשוש על ניצחונותינו על צרינו ללא כל בושה. לא די שאיננו חושבים על היותנו בלתי מושלמים. ביום זה עלינו לשכוח כלל מי אנחנו, לשנות את זהותנו בתחפושות. לא די שאיננו מוותרים על דברים גשמיים. עלינו להתענג על דברים טובים ומתוקים, ריקודים ויין. לא די שאיננו עושים חשבון נפש. בייום הזה מצווים אנו לשתות "עד לא ידע".
"עד לא ידע"?
עד היום, לא השקעתי מחשבה מעמיקה לגבי משמעות "עד לא ידע". קיבלתי בפשטות את הפירוש המסורתי. להשתחרר, לשחרר שליטה, עד שלא נצטרך להבחין בין "ארור המן" לבין "ברוך מרדכי". לא להשקיע מחשבה ולא לנסות לשלוט במצבים חברתיים ואחרים.
או, לחלופין, הפירוש הרווח של שתיה עד לשכרות. מצב בו אינך יודע יותר מה מימינך ומה משמאלך, אינך יודע את עצמך, אינך יודע טוב ורע.
כאמור, גדלתי בברה"מ, והכרתי היטב ומקרוב מאוד מהי שכרות "עד לא ידע". שכרות מוכרת לי היטב מילדותי ברוסיה, מקרוב מאוד, ולא לטובה. אם יש משהו שאני ממש שונאת – זו השכרות הזאת. אז המחשבה על חיבור הרעיון הזה לחג יהודי הפריעה לי מאז הכרתי את החג.
אולם כעת, בשבת זו שאחרי פורים התשע"ח, לראשונה חשבתי על הציווי הזה יותר לעומק. הבנתי שזה אינו הפירוש הנכון כלל. הבנתי שאי ההבנה של הפירוש נובע מאי ההבנה של משמעות המילה "ידע". ולשם הבנתה הטובה יותר, אצטרך להבהיר כמה מושגים.
השכל והרוח
בעברית אין מילה עבור ה-"mind". זה אינו שכל, אינו מודעות, אינו בינה… אם כי "שכל" היא המילה הקרובה ביותר. זהו המקום בו נולדות ומתפתחות המחשבות. זהו המקום הלומד, המנתח, המתבונן. כשאנו אומרים "בעיני רוחי" ראיתי – מתכוונים ב"mind". זהו ביתו של ההיגיון, של החשיבה האנליטית, של הלימוד המביא אותנו ל"ידע" מדעי. אקרא לו בהמשך הצד השכלי, לשם הפשטות.
כידוע היום, חלק ממוחנו קשור באופן ישיר לחשיבה האנליטית והגישה המדעית. וחלק קשור ליצירתיות, דמיון, רגשות ואינטואיציה. בימינו, שם העולם המערבי דגש חזק מדי על החלק החשיבתי וההגיוני והמדעי הזה. בד בבד הוא שם מעט מדי דגש על יצירתיות, פיתוח הדמיון, קשר אינטואיטיבי ומקרב בין בני אדם. מה שניתן לקשור ל"spirit", כלומר "רוח" – אך לא הנשמה עדיין, זה בהמשך. חלקכם ודאי יקראו לו "רגשי". לא ארצה ערב פה את שלל הרגשות שלנו, לא כולם ולא תמיד קשורים לענין. על כן, אקרא לו בהמשך הצד הרוחני, לשם פשטות.
תוצאה ישירה אחת של הדגשים הללו של ימינו, היא שאנשים שכליים מאוד בזים לרוחניים, כי אינם "הגיוניים". ואילו הרוחניים מאוד בזים לשכליים, כי אינם מבינים את המשמעויות האמיתיות והנסתרות מהעין של הווייתנו בעולם. זאת בגלל שהצד השכלי והצד הרוחני עובדים באופנים הפוכים לחלוטין, ועלינו ללמוד איך להפעיל מנגנונים מנוגדים אלה. אם למדנו להפעיל רק את השכל – לא נוכל להבין את הרוח, ולהיפך.
הצד השכלי
הצד השכלי, המדעי, ההגיוני מקבל מידע חדש באופן הבא: "כשתוכיח לי שזה נכון – אקבל זאת". על כן, חשיבה מדעית ותיאוריות חדשות דורשות הוכחה תחילה. מכאן נובעת ההכרזה הרווחת כיום כי המביא רעיון חדש – חובת ההוכחה עליו. זוהי אמירה אקדמית ומדעית לחלוטין.
ידע מסתמך על עובדות. עובדות הן מוחלטות.
עם זאת, אסייג ואומר, שאין זה אומר שתיאוריות מדעיות הינן עובדתיות. הן נקבעות על סמך עובדות, אך באמצעות פרשנות העובדות באופן מסוים. הפרשנות תלויה בניסיון החיים של המפרש, בהשקפת עולמו, בדעותיו, במרחב ידיעותיו. פרשנות שונה או עובדה חדשה הסותרת את הפרשנות הקודמת יקראו תגר על התיאוריה באופן מיידי.
הצד הרוחני
הצד הרוחני, הרגשי, האינטואיטיבי, מקבל מידע באופן הפוך לחלוטין: "אקבל זאת – ואז אראה שזה נכון". אם תרצו, ההשתקפות המעולה ביותר של פעולה זו היא במעמד הר סיני. ספר שמות כ"ד : ז': "וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". תחשבו על זה, השבט המבולבל הזה:
- שזה עתה יצא ממצרים שם שהה מעל 400 שנה;
- שבקושי זוכר את אלוהי אבותיו;
- שהיה מוקף במשך 16 דורות באלילי המצרים;
- שאינו יודע מה יקרה מחר וחרד לגורלו;
- שהלך חודשיים במדבר בלי לדעת לאן וחווה טראומות חדשות;
- שעשה את עגל הזהב ברגע שלא היה בטוח בחזרתו של משה;
- ועם זאת שחזה בכל האותות והניסים של אלוהים ביציאת מצרים;
הם אינם מפקפקים, אינם אומרים "תוכיח לנו שזה שווה לנו". הם אומרים "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". כלומר אנו מקבלים את מה שאתה אומר, ואילו את התועלת לנו, את נכונות הדברים נראה אחר כך.
זהו הצד האמון על אמונה. זו הסיבה שאמונה אינה דורשת הוכחה, כי הרי אם יש הוכחה – אזי קיימת ידיעה, ואז במה נותר להאמין? שימו לב, רוב האתאיסטים הם אנשים שכליים, שלמדו אותם כי החלק השכלי הוא החשוב יותר. לכן אינם יודעים להשתמש בחלק הרוחני ואינם תופסים את משמעותו.
האמונה מושתתת על אמון, כלומר, משמעות האמונה היא שאיני מפקפק כי אני נותן אמון. לכן הדבר הוא בסתירה מוחלטת לחשיבה המדעית. זו גורסת: אני מפקפק בכל דבר עד שיוכח.
זהו המקום המאפשר את קיום האהבה, כי הרי עלינו לתת אמון באהובינו, אחרת האהבה מתפוגגת כלא היתה. עלינו להאמין, ולא לפקפק – כישורי החלק הרוחני שבנו. אחת הסיבות לעלייה בגירושין וירידה בנישואין היא היעדר היכולת של אנשים לתת אמון, לא לפקפק. זאת עקב אי הפיתוח של החלק הרוחני, או פיתוח החלק השכלי על חשבון החלק הרוחני.
איזון
העולם נברא מתוך שאיפה לאיזון. כל דבר בו צריך להתקיים באיזון כדי להיות שלם. החל במאקרו (האיזון של פחמן דו חמצני בכדר הארץ, למשל) וכלה במיקרו (כל תא, כל אטום בנפרד). כך גם האדם נדרש לפתח באופן שווה את החלקים השכלי והרוחני שבו, כדי להיות מאוזן, כדי להיות שלם. כדי להיות מסוגל לקיים את כל חלקי החיים שלו.
אם כן, נחזור לשני החגים שלנו: פורים וכיפורים
האופן בו עלינו לנהוג ביום הכיפורים הוא, במפתיע בחג רוחני שכזה, הוא שכלי מאוד. אנו חושבים, מהרהרים, עושים חשבון נפש, מנתחים את טעויותינו. אנו מחפשים את הדרך בה נוכל לכפר על עוולות שגרמנו לאחרים. אנו עסוקים בלבודד את הדברים בהם נוכל להשתפר בעתיד. כל העיסוק הזה הוא שכלי באופן קיצוני.
יתרה מכך, אנו נמנעים מכל מה שיכול לענג את גופנו ולגרום לנו תחושות גשמיות. זאת כי תחושות גשמיות מעוררות רגשות, וזה אינו שכלי. רגשות "מפריעים" לנו בעיסוק השכלי. נסו להתרכז בלמידה לבחינה חשבה בתחילת מערכת יחסים עם בן זוג חדש, למשל. או לאחר פרידה כואבת.
לעומת זאת, בפורים אנו מצווים לרקוד, לצהול, לשכוח מי אנחנו, לשתות יין. לשתות "עד לא ידע". כעת, משהבנו את טבעם של שני החלקים האלה שבנו, נוכל להבין את משמעות הביטוי. אין הוא אומר להשתכר עד שלא תבין איפה אתה נמצא. נהפוך הוא. משמעות המצווה היא לא לעסוק בשום דבר שכלי, השייך לידע וחשיבה. לא לנתח, לא להרהר, לא לפשפש, לא לחשבן. לעשות רעש, לרקוד, לשתות, לשמוח, לתת דרור לכל דבר גשמי ולרגשות. לשנות זהות, כדי לא לחשוב באופן בו אנו רגילים בדרך כלל. לא לחשוב על עצמנו, כי הרי – כעת זה לא אנחנו, זה מישהו אחר. לאפשר עליונות מוחלטת לצד הרוחני שלנו, בלי כל התערבות שכלית.
שתי דרכים - אותו היעד
אך הדבר המעניין מכל הוא שגם כך וגם כך ניתן להגיע להתעלות הרוח. לא במובן של הצד הרוחני, אלא במובן של רוח=נשמה. החלק הזה בנו שאינו הצד השכלי ואינו הצד הרוחני, הוא מעל שניהם. והוא שואף להתעלות אל אלוהים, משם הגיע. כפי שמתואר יפה כל כך בבריאת האדם בספר בראשית ב' פסוק ז': "וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים".
אז בשנה הבאה אשתדל לבוא אל פורים בתובנה חדשה זו ולהנות ממנו באופן אחר לחלוטין.
ומה הקשר להבטחת איכות?
ואחרי הפירוש הזה של חג הפורים, אבקש להתייחס לקשר שהזכרתי להבטחת איכות, כפי שאני עושה בכל חג.
כאמור, בימינו, רובנו גדלים עם דגש על הצד השכלי, האנליטי, החושב והשוקל. הרבה פחות, אם בכלל, מוקדש לצד הרוחני, היצירתי, מעוף הדמיון.
כאנשי הבטחת איכות, מטרתנו העליונה היא לחפש דרכים לשיפור: הן שיפור מתמיד והן פריצות דרך, כאחד.
אנו מדברים כאן הרבה על שיתוף פעולה, חקר קפדני, מתודולוגיה של פתרון בעיות. כל אלה שייכים לשכליות. אך מעבר לדברים אלה, חשוב מאין כמוהו לשמור ולפתח יצירתיות, על מנת לפתור ולשפר.
אלברט איינשטיין היה אחד הפיסיקאים הגדולים בעולם אי פעם. חתן פרס נובל בפיסיקה. האדם ששמו הפך מזוהה עם גאונות. זה מה שהוא אמר על דמיון:
"הדמיון חשוב יותר מהידע. הידע מוגבל למה שאנו יודעים ומבינים כעת, אך הדמיון מקיף את כל העולם ואת כל מה שאי פעם יהיה שם עבורנו לדעת ולהבין".
"ההיגיון ייקח אתכם מ-א' ל-ב'. הדמיון ייקח אתכם לכל מקום".
הדמיון חשוב יותר מהידע?
ממבט ראשון, נראה כי הדבר אינו מסתדר עם היותו של איינשטיין מדען, ומדען משכמו ומעלה. הרי מדע וידע הם נחלתם של החלק השכלי, החלק האנליטי, הדורש הוכחות. ואילו מקומו של הדמיון הוא בחלק הרוחני. עם זאת, איינשטיין לא היה אדם שבו שולט החלק השכלי, אלא אדם מאוזן. זו הסיבה לגאוניותו הרבה. זו הסיבה שסודות היקום מיהרו להתגלות בפניו.
כאלה היו רוב האנשים המדהימים, הממציאים והמגלים שאת שמותיהם אנו מכירים עד היום. אנשים בהם הן החלק השכלי והן החלק הרוחני היו מפותחים.
נניח שתרצו לפתור בעיה או לבצע שיפור ניכר, אפילו פורץ דרך. לא תוכלו להסתפק בחידוד של אותם הדברים שכבר חשבתם עליהם קודם. גם לא מספיק לגלות איזה גורם ששכחתם בדרך ולהוסיפו.
איינשטיין אמר גם את הדבר הבא:
"לא נוכל לפתור את הבעיות שלנו תוך חשיבה באותה הדרך כמו בעת שיצרנו אותן".
שילוב שני אופני החשיבה
פריצות הדרך הגדולות באמת מגיעות כאשר אנו מצליחים להתנתק לחלוטין מאופן המחשבה ה"רגיל" שלנו. לחשוב בצורה שונה לגמרי. מה שקרוי "מחשבה יצירתית". כי הרי משמעות המושג "יצירתי" הוא פשוט – שלא כמו מה שכולם עושים. שלא כמו שחשבנו קודם.
משמעות הדבר היא שעלינו לשלב את שני אופני החשיבה שלנו: השכלי ורוחני.
אבל רגע, אמרתי שהם פועלים במנגנונים הפוכים. אז איך אפשר להפעיל את שניהם בו זמנית?
ובכן – אי אפשר.
מה שאפשר לעשות הוא לבנות את המתודולוגיה תוך שימוש בצדנו השכלי. ואז, בשלב של מציאת הפתרון, לעזוב את השכלי ולהפעיל את המנגנון הרוחני, החשיבה היצירתית. ורק אחרי סיום שלב זה – לחזור למתודולוגיה השכלית בבחינת אפקטיביות וכדומה.
אז אני מקווה שכולכם מרבים בשמחה בחודש אדר זה. ושתגלו ותלמדו להפעיל את הכוחות היצירתיים הגלומים בכם לקידום ושיפור ארגונכם וחייכם מחוצה לו.
תמונה עליונה: רעשן מכסף וזהב, של האמן מייקל אנדה, 1985. תמונה מאתר האוסף ארטס מיה.
האדם החושב של רודן (Rodin).
עמוד ראשי של איורי שיק (Szyk) של מגילת אסתר. ציור של פורים של הצייר היהודי המפורסם האמריקאי ארתור שיק ( Arthur Szyk 1894-1951). התמונה המקורית נלקחה ממאמר על אמנות יהודית בלתי שגרתית באתר Jewish Press.
פוסט זה זמין גם ב:
English
אולי ייעניין אתכם גם:
Powered by Contextual Related Posts