איכות עם חיוך – ללא מאבק

איכות עם חיוך - ללא מאבק

גישה המניבה תוצאות ברמה אחרת

בחרו את המסלול המתאים לכם:

וצרו קשר לקביעת פגישה בלתי מחייבת אצלכם בארגון.

מהאטמה גנדי

2 באוקטובר 1869 - 30 בינואר 1948

שמו המלא של מהאטמה גנדי הוא מוֹהַנְדַּס קַרַמְצַ'נְד גַּנְדהִי. גנדי היה מנהיג פוליטי ורוחני הודי במחצית הראשונה של המאה ה-20, שהוביל את המאבק לעצמאות הודו מהאימפריה הבריטית.

מהאטמה גנדי הגה ויישם את הפילוסופייה של הסאטיאגרהא, הקוראת להתנגדות לא-אלימה מתוך חיפוש אחר האמת והתנגדות לרשע באופן פעיל אך ללא אלימות. מאבקו יוצא הדופן הוביל בסופו של דבר לעצמאות הודו והפך אותו לסמל ולהשראה בתנועות שונות לזכויות אדם ולאחד המנהיגים המוערכים ביותר בעולם בתקופתו.

בזכות הצלחת המאבק נחשב גנדי גנדי נחשב לאבי האומה ההודית. "מהאטמה" אינו שמו אלא כינוי של כבוד, ומשמעותו בסנסקריט "הנפש הגדולה". הוא ניתן לו על ידי המשורר  ההודי הנודע רבינדרנת טאגור. הודים רבים מכנים אותו גם "באפו", שמשמעותו בגוג'ראטית אבא (שהיא שפה אינדו-אירנית, אחת משפות רשמיות רבות בהודו).

מהאטמה גנדי

מהאטמה גנדי נולד במשפחה הינדואית במערב הודו. אביו היה ראש ממשלת הנסיכות שלהם ואמו היתה אשתו הרביעית, אשה מאוד אדוקה באמונתה. המשפחה היתה שייכת לקאסטת הסוחרים. כבר בגיל צעיר הוא חונך באמונה של אי פגיעה ביצורים חיים, צמחונות, צום לשם הטהרות, וסובלנות הדדית בין חברים באמונות וקאסטות שונות.

בגיל 13, חיתנו אותו הוריו לקסטורבה מחנג'י, ונולדו להם לימים חמישה בנים, הבכור מת לאחר מספר ימים בלבד.

גנדי היה תלמיד בינוני, ועבר בקושי את בחינת הקבלה למכללה. עם זאת, אמו דרבנה אותו ללמוד, ובגיל 18 הוא נסע לאנגליה ללמוד משפטים. באנגליה הוא גילה כי לא פשוט לקיים את מנהגי דתו ואורח החיים שלו, בכלל זה צמחונות. הדבר עורר אצלו רצון להבין את הדת, המנהגים והמסורת יותר לעומק מבחירה, ולא מתוך הרגל. הוא החל לקרוא וללמוד, והושפע מספרו של הנרי סולט "הטיעון בעד הצמחונות", שלדבריו, הבהיר לו את הרציונאל שמאחורי הבחירה בתזונה צמחונית והחובה המוסרית שבה.

לאחר חזרתו להודו בתום הלימודים, התקשה גנדי בעבודה משפטית, כי לא היה מסוגל לבצע חקירת עדים. ב-1893 נשלח מטעם חברה הודית לעבוד בדרום אפריקה. שם הוא נתקל באפליה ואף אלימות נגד הודים: כמו הגבלות באמצעי תחבורה ללא קשר במחלקה בה היה כרטיסו; הגבלות כניסה לבתי מלון; דרישה להסיר את הטורבן מעל ראשו ועוד איסורים והגבלות של שלטון אפרטהייד.

מהאטמה גנדי טווה

יחס זה עורר אצלו מודעות עליונה לאפליה לבני עמו באימפריה הבריטית, גזענות וזכויות אדם ואזרח. הוא דחף אותו לפעילות של מאבק בעד זכויות ההודים בדרום אפריקה. הוא הקים את הארגון "הקונגרס ההודי של נטאל", שדרכו הצליח לאחד את ההודים במדינה ומאבק מאורגן וכח פוליטי אחיד. כאשר הותקף בהמון של דרום אפריקאים שבקשו לעשות בו לינץ', סירב לתבוע איש מהמשתתפים. אחד העקרונות שלו היה לא לחפש תיקון של עוולה אישית בבית המשפט.

במהלך שהותו בדרום אפריקה יסד גנדי שני ישובי חווה קואופרטיבית, כמרכז רוחני עבור "לוחמי הסאטיגראה". הוא התרכז במאבק של ההודים להתקבל בתור חלק מהגזע הלבן, שונה מהאפריקאים (הכללתו את האפריקאים במאבק לזכויות האדם באה הרבה יותר מאוחר).

כאשר הוכרז בשנת 1906 על חוק חדש שחייב את האוכלוסייה ההודית במחוז למסור טביעות אצבעות, יישם גנדי לראשונה את הפילוסופיה שפיתח, הסאטיגראה. הוא קרא להודים להתנגד לחוק באופן לא אלים ולסרב לבצעו, למרות העונשים על העבירה עליו. במשך 7 שנים אלפי הודים (וגנדי ביניהם) נכלאו, הולקו ואפילו נורו בגלל השתתפותם בשביתות, תהלוכות מחאה בלתי חוקיות, סרבנות לחוק, שריפת כרטיסי הרישום, וכדומה. בסופו של דבר, הזעקה הציבורית ודעת הקהל הביאו להסכם פשרה.

עם כל זאת, גנדי לא מרד בשלטון עצמו, ואף סייע לו בדרכים שונות, כמו התנדבות והקמה של יחידות אמבולנסים ואלונקאים. על פעילות זו קיבל גנדי את עיטור הזהב "קיסר הודו" מידי לורד הרינג'.

מהאטמה גנדי עזב את דרום אפריקה ב-1914 וחזר להודו. במשך כ-30 השנה הבאות הוא עסק במאבק ציבורי למען שחרור הודו מהשלטון הבריטי. 

תחילה, לא נאבק גנדי בבריטים, אלא סייע לקבוצות חלשות בחברה. הוא הוביל את מאבקם של האיכרים העניים במחוזות מוכי רעב נגד מיסוי והזנחה מצדם של בעלי האדמות והשלטונות. הוא ארגן הפגנות ושביתות נגד בעלי הקרקעות, עד שהממשלה חתמה על הסכם שהבטיח לחקלאים העניים תשלומים גדולים יותר על יבוליהם ושליטה גדולה יותר על אדמתם עד סוף תקופת הרעב. הדבר פרסם אותו בכל הודו.

הוא התערב נגד מיסוי לא הוגן, נהלי גידולים בלתי הגיוניים שאינם עוזרים לחקלאים, ויחס לעובדים בתעשיית הטקסטיל, שם השתמש לראשונה בשביתת הרעב. בהמשך, הוסיף לפילוסופיה שלו החרמת סחורות שיוצרו מחוץ להודו, בייחוד בריטיות. לשם כך קרא להודים להקדיש זמן מדי יום לטווית חוטים ואריגת בדים, ועשה זאת בעצמו. הוא גם קרא להחרים את כל המוסדות הבריטיים, בכללותם החינוך, המשפט, עבודות ממשלתיות, תארים ופרסים. במקום זאת תמך בהקמת יוזמות פרטיות מקומיות. 

בשנת 1922 גנדי נשפט ל-6 שנות מאסר בגין הסתה וריצה שנתיים מתוכם. הוא נותר מחוץ לפעילות ציבורית במשך כמה שנים, בפעילות לשיפור מאבקים פנימיים בין קאסטות הודיות ולשפר את חייהם של אוכלוסיות חלשות. ב-1930, הוטל מס המלח, שאסר על תחרות בהפקה הבריטית של מלח בישול. בתגובה, פתח גנדי בסאטיאגרהא חדשה, ששיאה היה צעדת המלח המפורסמת באביב 1930. גנדי צעד 385 קילומטרים, כדי לייצר מלח בעצמו ואלפי הודים התלוו אליו. זה היה אחד הקמפיינים המוצלחים ביותר שלו שבו המוני הודים עברו על החוק הבריטי. בתגובה, עצרה בריטניה כ-10,000 הודים. המאבק זכה לפרסום בינלאומי רב, ובין היתר נבחר גנדי ב-1930 לאיש השנה של השבועון טיים.

ב-1931 חתמה הממשלה הבריטית על הסכם גנדי-אירווין, בו הסכימה לשחרר את כל האסירים הפוליטיים בתמורה להשעיית פעולות המרי האזרחי. בגלים של דיכוי, גנדי נאסר שוב, שוחרר, השיג הטבות כת ה"טמאים", ונעשות 3 נסיונות התנקשות על חייו. 

עם תחילת מלחמת העולם השניה, גנדי התנגד להצטרפות של הודו למלחמה מטעם בריטניה, כל עוד המאבק על הדמוקרטיה אינו כולל את ההודים עצמם. עם זאת, התנגדותו נכשלה. אז הקים את תנועת "צאו מהודו" שהייתה התנועה החזקה ביותר בהיסטוריה של המאבק לעצמאות הודו. אך גנדי התנגד בכל תוקף לפעילות אלימה וקרא "לפעול או למות" בדרך הלא-אלימה.

ב-1942 הוא שוב נאסר ונכלא לשנתיים, ובזמן זה מתה אשתו. הוא חלה במלריה ושוחרר במאי 1944 בגלל בריאותו. 

המאבק השיג את מטרתו, ובסוף המלחמה נמסר מבריטניה כי השלטון יעבור להודים. שוחררו כל האסירים הפוליטיים. גנדי קרא להפסקת המאבק.

ב-15 באוגוסט 1947 זכתה הודו לעצמאות. חלומו של גנדי הוגשם. אך הסכסוך ההינדי-מוסלמי דרש חלוקה. חלוקת המדינות נקבעה על פי רוב דתי בכל אזור. כך יצא שמרבית שטחה של הודו הבריטית בעבר, במקומות בהם שלטה דת הינדואיזם, הפך למדינת הודו. ואילו השטחים בהם היה רוב למוסלמים, הפכו למדינת פקיסטן. בחודשים לאחר החלוקה החל שלב של חילופי אוכלוסין של כ-6 מיליון מכל צד. שתי הממשלות החדשות בשתי המדינות לא היו ערוכות להתמודדות עם התופעה, ובאיררועים האלימים שהתרחשו לצדה קפחו את חייהם כ-200,000 איש. הבריטים הטילו על ההודים את ההוצאות הגבוהות של הפקיסטנים. ההודים הלאומנים לא הסכימה להחליש את המדינה, אך גנדי אמר שיש לשלם. הדבר התפרש כבגידה.

מהאטמה גנדי בצעדת המלח

ב-30 בינואר 1948, בעת שפסע על הדשא בחצר בית שהועמד לרשותו בשהותו בדלהי, הוא נורה בחזהו למוות מאקדח. היורה היה קשור לארגון הינדואי קיצוני שהיה נגד חלוקת הודו. הוא נעצר ומאוחר יותר הוצא להורג.

גופתו של גנדי נשרפה בראג'-גהאט על גדת נהר היאמונה בדלהי, בהתאם למנהג ההודי. לבקשתו, פוזר רוב האפר בין הנהרות הגדולים בעולם, בהם הנילוס, הוולגה והתמזה. שארית האפר נשלחה ללוס אנג'לס שבקליפורניה, שם הוקם פארק בשם "פסיפיק פאליסיידס" המהווה אתר הנצחה לשלום על שם מהאטמה גנדי.

לזכרו של גנדי, יום הולדתו, 2 באוקטובר, מצויין כיום הבינלאומי ללא אלימות.

ציטוטים נבחרים

החלשים אינם יכולים לסלוח. המחילה הינה תכונה של החזקים.

תחילה יתעלמו ממך, אחר כך יצחקו עליך, אחר כך יאבקו בך, ואחר כך תנצח.

הדרך הטובה ביותר למצוא ת עצמכם הוא לאבד את עצמכם במתן שירות לאחרים.

חיו כאילו שתמותו מחר. לימדו כאילו שתחיו לנצח.

עוצמה אינה מגיעה מיכולת פיזית. היא מגיעה מכח רצון בלתי ניתן לכיפוף.

האמת מטבעה ברורה מאליה. ברגע שתסיר את קורי העכביש של בורות העוטפים אותה, היא מתחילה לזרוח.

עליך להיות השינוי שתרצה לראות בעולם.

הסיפוק מקורו במאמץ ולא בהשגה; מאמץ מלא הוא נצחון מלא.

קבוצה קטנה של נשמות נחושות המונעות על ידי אמונה בלתי ניתנת לדיכוי במשימתם יכולה לשנות את מהלך ההסטוריה.

אי הסכמה כנה היא לעתים סימן להתקדמות.

אין טעם לחירות אם היא אינה כוללת את החופש לטעות.

אולי נמעד וניפול אך נשוב ונקום; די בכך שלא ברחנו מהקרב.

שירות הניתן ללא שמחה אינו עוזר לא לנותנו ולא למקבלו. אך כל התענוגות והרכוש מחווירים ונעלמים מול שירות הניתן ברוח של שמחה.

תשאפו תמיד להיות בהרמוניה מושלמת של מחשבה ואמירה ומעשה.

הקול האנושי לא יוכל לכסות את המרחק שיכסה הקול הקטן והחרישי של המצפון.

כבני אדם, גדולתנו אינה ביכולתנו לשנות את העולם – זהו המיתוס של העידן האטומי – כמו ביכולתנו לשנות את עצמנו.

מוסר הוא היסוד כל הדברים, ואמת היא החומר ממנו עשוי כל מוסר.

ההבדל בין מה שאנו עושים ומה שאנו מסוגלים לעשות יספיק כדי לפתור את רוב הבעיות העולם.

בסופו של דבר, עין תחת עין רק יעוור את כל העולם.

בדרך עדינה תוכל לנער את העולם.

גדולת האדם היא בדיוק הדרגה בה הוא פועל למען רווחת זולתו.

טיפת מעשה שווה יותר מטונה של הטפה.

אלהים יאהב את איכות עבודתנו, לא את כמותה.

על כל אחד למצוא את שלוותו הפנימית. ועל מנת שתהיה זו שלווה אמיתית, עליה לא להיות מושפעת מנסיבות חיצוניות.

תמיד היתה זו חידה בשבילי איך יכולים אנשים לחוש את כבודם עולה מהשפלתם של זולתם.

גם אם הנך מיעוט של אדם אחד, האמת היא עדיין האמת.

איש אינו יכול לפגוע בי ללא הסכמתי.

תלות הדדית הינה וצריכה להיות אידיאל לא פחות מעצמאות. אדם הוא ייצור חברתי.

ברגע שישנו חשד בדבר מניעיו של אדם, הדבר מכתים כל מה שהוא עושה.

חוסר סובלנות משקף מחסור באמונה בצדקת דרכו של האדם.

עלינו להגיב על התעללות באיפוק. טבע האדם בנוי כך שאם לא נתייחס כלל לכעס או התעללות, האדם המפגין אותם יתעייף עד מהרה ויפסיק.

עלינו לחזק אמונה… באמצעות הדעת… כאשר האמונה הופכת עיוורת היא מתה.

בעינייני מצפון, אין מקום לחוק הרוב.

אמונה אינה משהו שצריך לתפוס, אלא מצב שצריך לצמוח לתוכו.

טעות אינה הופכת אמת על ידי חזרה פעמים רבות, כפי שאמת אינה הופכת טעות בגלל שאיש אינו רואה אותה.

לפחד יש שימוש משלו, אך לפחדנות – אין.

אדם הוא פרי מחשבותיו והוא הופך למה שהוא חושב.

שאיפה נצחית להיות הטוב ביותר היא חובתו של האדם; היא בעצמה הגמול. כל דבר אחר הינו בידי האל.

"לא" שנאמר באמונה עמוקה טוב מ"כן" שנהגה על מנת לרצות, או עוד יותר גרוע, להימנע מצרות.

האמת לעולם לא תפגע במטרה צודקת.

האמת עומדת, גם כאשר אין תמיכה של הציבור. היא מחזיקה את עצמה.

אי שיתוף פעולה עם רע הוא חובתנו לא פחות משיתוף פעולה עם טוב.

יתכן כי מה שאתם עושים נראה לכם בלתי חשוב, אך חשוב ביותר שתעשו זאת.

חוק בלתי צודק הוא בעצמו סוג של אלימות. עד כמה וכמה עונש בעקבות עבירה עליו.

זכויות שאינן נובעות מתוך משימה שבוצעה היטב, אין להן ערך.

מדיניות היא דרך זמנית הנתונה לשינוי, אך כל עוד היא עומדת בעינה, יש לשאוף אליה בלהט של שליח.

פוסט זה זמין גם ב: English

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *