נעלי הזכוכית של סינדרלה וכוחן של מילים
הדיון של היום מוצג מעט שונה מהרגיל. אני רוצה לדבר על החשיבות של מילים בחיינו, למרות שרובנו אינם מייחסים להן כל חשיבות בדרך כלל.
לא זו בלבד, רובנו לא נותנים כל מחשבה כלל למילים בהן אנו משתמשים מדי יום, וחושבים ששימוש במילים אחרות הוא סמנטיקה בלבד.
עם זאת, ברצוני להראות, על דוגמא ססגונית ובלתי שגרתית אחת, עד כמה בחירה של מילה אחת יכולה לשנות את הקונספטים והפרדיגמות של עמים ותרבויות שלמים.
הסיפור המוכר בו החלטתי למקד את תשומת הלב היום הוא, כפי שכבר הבנתם, סיפורה של סינדרלה.
הסמל המרכזי
מה עולה בדעתכם דבר ראשון כשאתם חושבים "סינדרלה"? התשובות הנפוצות לכך הן בדרך כלל רבות: עליה מבור תחתית לשיא; נשף מלכותי; קסמים בלתי אפשריים; הגמול על ענווה; אם חורגת מרושעת; דלעת… אבל אם אבקש לבחור את הסמל המרכזי הבלעדי לסיפור זה המעורר באופן מיידי את האסוציאציה עם סיפורה של סינדרלה – התשובה היא אחת: נעלי הזכוכית שלה.
מעטים חושבים מעבר לסמל הזה למשמעות האמיתית שלו. זה הרי רק סיפור אגדה לילדים, הוא גם כך מלא בקסמים, אז למה להשקיע בו יותר מדי מחשבה או לחפש היגיון ומשמעות בדימוי המוכר כל כך? ובכל זאת, אבקש להסב את תשומת הלב המיוחדת שלכם לתמונה בראשכם של נעלי הזכוכית של סינדרלה.
מטרתי כאן היא הדגמת החשיבה היוצאת את הגבולות של מה שמקובל לחשוב, המוכר והסביר, מה שאיננו כלל שואלים שאלות לגביו. למה? כי בכל תהליך, בכל ארגון, בכל בית יש דברים שעושים "ככה", בגלל סיבות היסטוריות, בגלל מה שאיש אינו זוכר, או שואל את עצמו, "כי ככה עושים", "כי ככה אומרים". ישנן הנחות שמקבלים כנכונות ומובנות מאליהן בלי לפקפק בנכונותן כל חיינו, כי הן תמיד נאמרו, וכי אנחנו פשוט רגילים, מתוכנתים לקבל אותן בתור כאלה. ומה יקרה אם נעצור רגע ונקרא תגר על נכונותן?
במקרים רבים נוכל לגלות אמיתות מפתיעות שיכולות לשחרר את תקרת הזכוכית של חשיבתנו, או לפחות מקובעות מחשבתית מסוימת. במקרים רבים יכול הדבר להביא לפריצות דרך מחשבתיות של ממש.
אז בואו נדגים את התהליך על צמד המילים הזה מתוך סיפור ילדים: נעלי זכוכית.
החומר והייעוד
חישבו לרגע מה זה אומר. הרי אותן נעלי הזכוכית ניתנו לסינדרלה, כביכול, על ידי הפיה, כדי לשמש אותה ב… הממם, כן, לריקוד בנשף של הנסיך. ריקוד. בנעלי זכוכית. כדי שתמירותה וחינה יכבשו אותו, ללא ספק. באמת? יש בזה הגיון?
כל מי שאי פעם רקד בנשף יודע (אם רק יחשוב על כך) שזה אינו הגיוני כלל, אלא אם הפיה רצתה לוודא שסינדרלה תהרוס לעצמה את הרגלים במהירות האפשרית, ובטח ובטח לא תרשים נסיך בהליכה האווזית שתפתח כתוצאה מכך. וזאת עוד בהנחה שהן לא תשברנה או תתנפצנה.
זכוכית היא חומר קשיח, חסר אלסטיות כמעט לחלוטין. דמיינו אפילו הליכה פשוטה בנעליים שאינן מגיבות כלל לשינויים שהרגל עושה בצעידה. נעליים קשיחות לחלוטין.
יש שישיבו, כי בהולנד הלכו עם נעלי עץ, והדבר נכון. אך ראשית, נעלו אותן אנשים ממעמדות הנמוכים: לא שמעתם או ראיתם מימיכם דיוקן של איש אצולה הולנדי נועל נעלי עץ! ואילו סינדרלה היא ממעמד אצולה, אחרת לא הייתה מגיעה משפחתה להיות מוזמנת לנשף בו מחפשים מועמדת למלכה הבאה של הממלכה, נכון? וגם מספרים לנו על כך, בתחילת הסיפור. היא בת למשפחת אצולה שאבדה את הונה. יש להם טירה. וישנם גם סימנים אחרים לכך. שנית, גם אילו היו האצילים משתמשים בנעלי העץ ביומיום, לא הייתי אומרת שניתן לרקוד בהן בנשף. דמיינו את החן (ואת הרעש, את המוזיקה כבר ודאי לא ישמעו). אז מאיפה מגיע הדימוי המפתיע הזה? מה מקורו?
כאן מגיע מעט מחקר היסטורי מרתק על סיפורה של סינדרלה.
הסטוריה של הסיפור
מסתבר שלסיפור בקווים המאוד כלליים שלו שורשים ארוכים ביותר ומפוזרים בעולם. ידוע על סיפור דומה מיוון העתיקה, סין וארצות מרוחקות אחרות, על כן מוגדר הסיפור כעממי. בשנת 1893 פרסמה מריאן רולף קוקס (Marian Roalfe Cox), לפי הזמנת החברה הבריטית לתרבות עממית (Folklore Society of Britain) ספר בשם "סינדרלה: שלוש מאות ארבעים וחמש גרסאות של סינדרלה, עור-חתול או בגדי עשב, מופשטות ומבוארות עם דיון על סיפורים דומים מימי הביניים והערות" (Cinderella: Three Hundred and Forty-Five Variants of Cinderella, Catskin and, Cap o'Rushes, Abstracted and Tabulated with a Discussion of Medieval Analogues and Notes). כל הגרסאות שונות בפרטים, ונעלי זכוכית מופיעות בגרסא אחת בלבד.
שתי הגרסאות האחרונות והמוכרות ביותר של הסיפור שאנו מכירים הן גרסתם של המחברים, בלשנים, חוקרי תרבות, האחים יָעקוֹבּ ווִילְהֵלְם גְרִים ( Jacob and Wilhelm Grimm), שחיו בגרמניה בשנים 1785–1863; וגרסתו של המחבר ואיש האקדמיה הצרפתית (Académie française) שָארְל פֵרוֹ (Charles Perrault), שחי בצרפת בשנים 1628-1703. שתי הגרסאות הינן חלק במפעלי חיים של ליקוט סיפורים עממיים ידועים עתיקים בעל-פה לאוסף כתוב, בהתאמה. חלק מהעבודה היא תרגומם של הסיפורים לשפה יותר "מודרנית", כלומר שהיתה מקובלת בזמנם של המחברים, וארגון הפרטים השונים של הגרסאות המסופרות לכדי גרסה אחת מלאה. יש לציין, ששתי הגרסאות מעניינות הרבה יותר מהגרסא המכובסת של וולט דיסני…
רק בגרסא של שָארְל פֵרוֹ, שיצאה לאור בשנת 1697, היחידה מבין 345 גרסאות שונות, מופיעות נעלי הזכוכית. וברור, שאת התשובות יש לחפש דווקא בה.
המילים המקוריות שנכתבו
מה בדיוק כתב שָארְל פֵרוֹ על מתנתה של הפיה לסינדרלה?
ובכן, השם המלא שהוא נתן לסיפור הוא:
"Cendrillon ou la Petite Pantoufle de verre"
ובתרגום מדויק זה הופך ל: "נערת האפר וה'פנטופל' הקטנה מזכוכית".
כעת עלינו לחפש תשובות לשתי שאלות:
- איזה סוג של נעל הוא "פנטופל";
- ומאיפה הופיעה הזכוכית בתור חומר הגלם שלה.
איזו נעל היתה "פנטופל"?
ובכן, המילון האנגלי של אוקספורד מגדיר את ה"פנטופל" (pantoufle בצרפת, pantuflo בספרד, pantofle באיטליה, pantoble באנגליה):
"נעל משוחררת (slipper, שהיא מלשון "להחליק על/לתוך"), קבקב".
בשימוש מוקדם התייחסה המילה לכל סוג של נעל המשמשת לנעילה בפנים. בייחוד נעל בספרד או איטליה שנקראה גם שוֹפִּין (chopins).
בנוסף, משמשת המילה לנעלי-חוץ עליונות שננעלו מעל הנעליים או לגַלוֹשִים (galoshes). בשימוש מאוחר יותר, התייחסה גם לקבקבים, סנדלים או נעליים קלות בסגנון זר ואקזוטי (במיוחד מהמזרח הרחוק). מסוף המאה ה-15 עד אמצע המאה ה-17 (וזו התקופה המדוברת כאן, להזכירכם), נעלו נעליים בשם פנטופל שצורתן היתה כשל נעלי מוּל (mules) מעל החלק הקדמי של הנעל, להגנתן". (מתוך מחקר באתר המוקדש לחקר נעליים Chopine, Zoccolo and Other Raised High Heel Construction). את נעלי הפנטופל היו עושים לרוב תואמות לנעלי הפנים, ונעלו אותן הן גברים והן נשים.
טוב, כעת יש לנו משמעות שניה לנעל המדוברת, ובחירת החומר של הפנטופל של לכלוכית הופכת מוזרה עוד יותר. נעל-על, אותה נועלים על גבי הנעל כדי להגן עליה – מזכוכית?
השימוש בזכוכית במאה ה-17
שלא נדבר על כך שבמאה ה-17 לא רק הייתה הזכוכית חומר יקר, דבר שדווקא יכול לתמוך בבחירתה כמתנה יוקרתית. היא הייתה בלתי יציבה בייצור. אז תוכלו לומר, טוב, זו פיה וקסם, לא בדיוק נדרש פה איזה ייצור… אז זהו, שאיש לא היה מעלה על הדעת את השימוש בזכוכית במאה ה-17 ליצירת נעליים! קל וחומר לא נעלי-על, שנועדו להגנה על הנעליים. זה פשוט מנוגד להגיון, ותוכלו להגיד מה שתרצו, אבל הגיון לא היה חסר לחברה האלה, זו הסיבה לפיות וקסמים.
הקסמים פה שמשו במטרה להשיג את שהיה נראה בלתי אפשרי, בחשיבה הגיונית, אבל משהו שכולם חלמו עליו: להתחתן עם הנסיך, כאשר הבחורה, נראה שנמצאת בשפל המדרגה. משרתת של ממש. פער מעמדות, אין שמלה, אין דרך להגיע… ופה מגיעה ההצלה בדמות הפיה הקוסמת. אבל נעלי זכוכית? מה החלום בזה? במיוחד כשזוכרים, שחלמו אותו האנשים במעמד הנמוך, הם אלה שיצרו את סיפורי העם עם החלומות, לא נשות חצר. אז גם אם נניח שמישהו היה מעלה על דעתו נעלי זכוכית (שָארְל פֵרוֹ היה היחיד שהעלה) ולא חושב שזה מגוחך, את זאת היו יודעים בעלי המעמד הגבוה, וזה אינו הסיפור שלהם. ועבור פשוטי העם הרעיון היה נראה פשוט מגוחך.
אגב, אולי חלקכם שואלים:
למה בכלל צריך נעליים להגנה על נעליים?
ובכן, בניגוד למראה הסטרילי, המואר והמפואר המוצג בסרטים של רומנים על תקופה, הרחובות במאה ה-17 (ומאות שנים לפני ואחרי) לא היו, איך נאמר, מתאימים ללכת בהם בשמלת נשף ונעליים עדינות ויפות, שאותן, אגב, אפילו לא רואה הגברת מפאת שמלתה הרחבה. למה לא מתאימים, תשאלו?
ראשית, כלי התחבורה העיקרי היה הסוס, או כלי הרתום לסוס (עגלה, כרכרה וכו'). והסוס, נאמר בעדינות, אינו נוהג כללי היגיינה. כשהוא רוצה להיפטר מפסולת מיותרת בתוכו הוא פשוט מרים את הזנב ומזיזו הצידה ו… מוקש מופיע באמצע הרחוב. כעת תכפילו בהרבה הרבה סוסים וכרכרות מסביב לשעון, תוסיפו בעלי חיים נוספים…
שנית, לא היה מושג של מערכת ביוב. היו, במקרה הטוב, תעלות צרות בצד הכביש, לתוכן זרמו השפכים שבעלות הבית, משרתות ועובדי המטבח היו מרוקנים מתוך דליים וסירי לילה. אחרת – פשוט לרחוב. מהחלון בקומה השניה. בתי שימוש לא היו קיימים כלל, ולא רק ציבוריים. כל לכלוך אחר שהיה נשפך אל הארץ, שאריות מזון, פגרים וכו' – כל זה היה נשאר ונרקב.
ולבסוף, לא היה ניקוי רחובות של ממש וגם לא תאורה טובה בשעות החושך. תוסיפו את הבוץ ושלוליות הגשם…
כעת, דמיינו את הגברת המגונדרת יורדת מכרכרתה היפיפייה והמוכתמת בבוץ לפני שערי הארמון. אותו מקום בו עמדו עשרות כרכרות לפניה, נחו לרגע עשרות אם לא מאות סוסים. היא יכולה להרים מעט את שמלתה מהארץ, כדי שלא לטאטא בשוליה את כל העושר הטבעי הזה, אך זה פחות או יותר הכל. ומה עם נעליה העדינות, הרקומות?
אתם מבינים עכשיו, למה היה צורך להגן על הנעליים, נכון?
ההקשר של שָארְל פֵרוֹ
שָארְל פֵרוֹ היה, כאמור, צרפתי שחי בשנים 1628-1703. הוא לא רק אסף אגדות עם צרפתיות: הוא ממש תרגם אותן לשפה הצרפתית בת ימיו. פרו היה פריזאי עשיר מהמעמד הבורגני, שעלה גבוה מאוד בחצרו של המלך לואי ה-14. האנשים בסביבתו הקרובה היו ממעמד דומה. כלומר, האופנה הצרפתית של התקופה, הנהוגה במעמד הגבוה היתה לא רק מוכרת אלא קרובה לו באופן יומיומי.
אז על סוג הנעל, ה'פנטופל', שהיה נהוג לנעול בזמנו כבר דיברנו.
החומר אותו בחר לכתוב בפירוש הוא זכוכית: "verre". אולם, בצרפתית העתיקה, בה שמע את האגדות מסופרות, קיימת מילה אשר נשמעת בדיוק אותו הדבר, אך נכתבת שונה: "vair", ומשמעותה פרוות סנאי. עיטור של פרוות סנאי היה דבר יקר ויוקרתי. המילים נשמעות דומה, המשמעות שונה לחלוטין.
באותו הזמן חייתה בחצר המלך גם מדאם פרנסואז סקארון ד'אובינייה. אלמנה צעירה וחסרת כל, שבהמלצת מדאם דה מונטספן, הפייבוריטית (מאהבת) של לואי ה-14, התקבלה לשרת כמטפלת של ילדיה שנולדו לה מהמלך. ולמה היא מעניינת אותנו בסיפור הזה? כי אשה זו הפכה לימים בעצמה לפייבוריטית הרשמית, ואחר כך אף לאשתו השניה של לואי ה-14, וסיפורה האישי הוא מסוג סיפורי סינדרלה. כאשתו של המלך היא קיבלה את הכינוי "המלכה השחורה", כי הייתה קאתולית אדוקה, מסורה להגבלות הדת, קשוחה מאוד וחסרת סבלנות לבילויים ומשחקים של אנשי החצר, ובתקופה זו הפכה חצרו של מלך השמש לשקט וקודר. דבר מעניין הוא שנראה כי בצעירותה היו לה נעלי "פנטופל" מעוטרים בפרוות סנאי.
אם כן, נוכל להסיק בסבירות גבוהה כי הנעליים שקיבלה סינדרלה מהפיה היו:
- נעלי ריקוד אופנתיות של התקופה;
- יוקרתיות ונוחות במיוחד בשל העיטור בפרוות הסנאי;
- ככל הנראה, יחד עם נעלי-על שתפקידן היה לשמור על נעלי הריקוד שלה נקיות עד שתיכנס לנשף.
זה משנה משהו את התמונה בראשכם, לא?
בחירת הזכוכית עבור הסיפור
שָארְל פֵרוֹ לא יכול היה, כמובן, שלא לדעת כל זאת. למרות ישנה אפשרות שהוא בלבל את המילים, שמשמעות המילה המדוברת הנשמעת בדיוק כ"זכוכית" נשמטה מתשומת לבו בתום לב, הסבירות לכך אינה גבוהה. סביר יותר שהוא ידע היטב כי המילה המקורית הייתה "vair", פרוות סנאי, ולא "verre", זכוכית. הוא גם ידע מהן ומה תפקידן של נעלי "פנטופל". אז מדוע בכל זאת בחר במילה זו?
יתכן, כי לא רצה בשום דרך לרמוז על הדמיון ל"מלכה השחורה", כי זה יכול היה להיות מסוכן.
ויש גם לקחת בחשבון, כי שָארְל פֵרוֹ ייִפָּה את האגדות שאסף, כלומר ניקה אותן מכל מה שיכול היה להיות "בטעם רע". הוא הפך אותן לרומנטיות, יפות, נקיות ואוטופיות הרבה יותר ממה שהיו במקור. למשל, האחיות מצליחות להכניס רגליהן לנעל בעזרת הפעלת תכסיסים. זאת במקום הפגיעות הגופניות הקשות, שתוארו בפתיחות מלאה על ידי האחים גְרִים בגרסתם. הוא השתמש הרבה בסמליות, ובמקרה זה נראה כי זו הסיבה המרכזית לשינוי.
הנעל הופכת סמל לחיפוש אחר הנערה טהורת הלב, אשר נותרת נקייה ותמה למרות עבודתה ושהותה התמידית במקום המלוכלך ביותר בבית. היא גם עושה זאת בנעימות ובחן, למרות הרשעות המוחלטת של משפחתה. הוא חיפש חומר לנעל שיוכל להעביר סמליות זו, ומה יותר טהור מזכוכית השקופה והזכה? לא רק שהיא עצמה טהורה ונקיה, אלא גם קל להסיר ממנה כל לכלוך, ולכן נעל מזכוכית אינה זקוקה לנעלי-על להגן עליה!
כך הפכו נעלי-העל היוקרתיות והמעוטרות פרוות סנאי ולנעלי ריקוד מזכוכית.
שמה של סינדרלה
וסתם כדרך אגב, אם במילים בסיפור זה עסקינן, יש החושבים שסינדרלה הוא שמה של הנערה האהובה על כולנו. אין זה כך כלל. מספיק לראות כי בכל שפה ניתן לה שם אחר, ואז מתברר שהשם שלה אינו מוזכר כלל, ובמקומו רק כינוי. כינוי המרמז על המצב שלה כתוצאה מהעבודה אותה היא מבצעת: ידיה, פניה ובגדיה מלוכלכות באפר ופחמים, כי היא כל הזמן במטבח, מנקה כלים, סירים ואח.
באנגלית כינוייה – Cinderella. משמעות המילה cinder היא פחמי עץ קטנים בתוך אח או מדורה, או אפר, והסיומת "ella" משמשת להקטנה, כלומר, היא מכונה "זו הקטנה מהאפר". אותה המשמעות בדיוק: בצרפתית – Cendrillon או Cendreusette; באיטלקית – Cenerentola; בסרבית – Pepeluga; ברוסית – Zolushka; בגרמנית – Aschenpiittel או Aschenbrodel; בליטאית – Pеlenus; בפינית – Tuhkimo; בספרדית – Ventafochs.
וכמובן, האפשרות האחרת לכינוי היא 'זו המלוכלכת': ברוסית – Zamarashka; בעברית – לכלוכית…
כוחן של מילים
ובכן, מה למדנו מחקר היסטורי קצר זה של סיפור נעלי הזכוכית של לכלוכית?
ראינו, שלמילים כוח עצום בקביעת תודעה. בכל העולם היום מספיק להראות תמונה של נעל זכוכית כדי לעורר באופן אוטומטי במחשבה את הקשר לסינדרלה. זאת למרות שהקשר המופיע בגרסא אחת בלבד מתוך מאות של סיפור עממי זה.
ראינו שמעטים ביותר הם האנשים העוצרים וחושבים: מדוע, בעצם, הנעל היא מזכוכית וכיצד הדבר יתכן? מעטים עוד יותר אלה ההולכים ומחפשים את התשובה לשאלה זו. הרוב פשוט מקבלים את המילים כנכונות.
ראינו דרך בה אנו יכולים לשאול את כל השאלות: מהי המילה שנאמרה? מהי משמעותה? מהן הנעליים העונים למשמעות זו? מה תפקידן וממה היו עשויות? האם ישנה מילה אלטרנטיבית שהיתה יכולה להיאמר במקום, אילו היתה נופלת טעות? האם אכן היתה טעות? מדוע לא השתמש המחבר במילה המקורית? מה יכלה להיות כוונתו בשימוש במילה הנוכחית?..
לא מעט שאלות, ומציאת התשובות היא תהליך מחקרי מרתק, אשר יכול לשנות את כל ההסתכלות על הדבר אליו אנו כל כך רגילים, שאפילו איננו שואלים את השאלה המקורית: האמנם זה נכון?
אז אני שואלת אתכם: האם אתם חושבים שכדאי להיות ערניים יותר להנחות שאנו מניחים, לאמיתות שאנו מכירים, ולשאול יותר שאלות "למה זה נכון?" במקומות בהם "ככה" הן התשובות? האם אתם חושבים שיכולה להיות לכם תועלת משחרור מקובעות לאמיתות מסוימות מהעבר?
אם כן – היו ערניים למילים, ותתחילו לשאול! כי התגמול שבשחרור המחשבה יכול להיות מדהים ופורץ דרך!
תמונות, מלמעלה למטה:
הצהרת אהבה. ציור של ז'אן-פרנסואה דה-טרוי (Jean François de Troy), 1731. תמונה מאתר מוזיאון ברנדבורג.
נעלי מול מהרבע הראשון של המאה ה-17 במוזאון באטה (Bata Shoe Museum) לנעלים בטורונטו, אונטריו. תמונה מאתר Chopine, Zoccolo and Other Raised High Heel Construction.
נעלי מול אופנתיות לנשים 1650-1650, אנגליה. עור, קטיפה רקומה בכסף וזהב. תמונה מאתר מוזיאון ויקטוריה ואלברט.
המבוכה של פריז. גשר פו נף מצד רחוב דופן, הדפס של ניקולה גרארד, 1715. תמונה ממאמר על הלכללוך פריז באתר UnDark.
מדאם דה מונטספן עם ילדיה. ציור של שארל דה לה פוס, סביבות 1677. תמונה מויקיפדיה.
נעליים ונעלי-על (פתנים), 1690-1710. עור, שמי ופשתן. מוזיאון שלברן. תמונה מאתר ז'אן פומפדור.
לכלוכית יושבת באח במטבח. איור מאת אדמונד דולאק מתוך הספר "יפיפיה נרדמת ואגדות אחרות", 1910.
נעלי מול לנשים, בסיבות 1660, אנגליה. משי רקום בחוט כסף מתכתי, תחרת כסף, עץ, עור, בטנה ממשי. התמונה מאתר קרן מושבת וויליאמסבורג.
פוסט זה זמין גם ב:
English
אולי ייעניין אתכם גם:
Powered by Contextual Related Posts