לפני יותר מ-50 שנה ניסח ד"ר וו.אדוורדס דמינג את 14 העקרונות המפורסמים שלו, שנלמדים מאז בכל קורס להבטחת איכות. רוב האנשים שוגים בחושבם כי דמינג היה סטטיסטיקאי, ושהישגיו הגדולים ביותר ביפן הושגו הודות להבנה ואהבה שלו לתחום זה של המתמטיקה.
למעשה, זה רחוק מאוד מהאמת. כמעט כל 14 העקרונות של דמינג אינם נוגעים בסטטיסטיקה כלל. הם עוסקים באנשים, בניהול. ומכון דמינג עד היום מלמד בתור הקו המרכזי שלו מיומנויות ניהול ומנהיגות, ולא סטטיסטיקה.
אני אוהבת סיפורי ילדים, ואוהבת לצטט אותם בעבודתי מכל הסוגים. אפשר ללמוד כל כך הרבה רעיונות ומושגים עמוקים ולא פשוטים בספרות הילדים.
וזה לא מפתיע בכלל. מאז ראשית ההיסטוריה של בני האדם אנחנו מספרי סיפורים, וכך אנחנו מלמדים ולומדים: מתוך הסיפורים. יש החושבים שהמטרה של קריאת סיפור לילד לפני השינה זה על מנת להעביר עוד חצי שעה של זמן איכות איתו; אחרים סבורים שזה על מנת ללמד אותו לקרוא ספרים מתוך חיקוי של המבוגרים, זאת על מנת לשים וי על הכלל החברתי הזה: לקרוא ספרים זה טוב. לא שאיני מסכימה עם זה, אני חושבת שלקרוא ספרים זה מעולה, זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות. אבל, וכן יש לי כאן אבל, זו אינה כלל המטרה. המטרה היא השיעור/ים שהסיפור בא ללמד. זהו בית ספר, אם תרצו, עתיק יומין ויעיל מאין כמוהו.
אני שומעת את זה כל הזמן: איך אפשר לקבוע יעדים אם איננו יודעים אם נוכל להגיע לשם?
השאלה הזאת מגיעה ממציאות מבוססת על פחד וחוסר בטחון. אינני מאמין בעצמי, בחברה, בעמיתיי, וכו'. איך אוכל להתחייב שאגיע לאיזה יעד שכרגע נראה לחלוטין מעבר ליכולתי?
